"לטעות זה אנושי; להאשים מישהו אחר זה עוד יותר אנושי" - קובעת אימרה ידועה. אך מה לגבי מצב בו הטועה מאשים את נשוא הטעות? לאמר: "נכון, טעיתי לגביך - אבל אתה אשם"? ומה כאשר מי שנוהג כך הוא המדינה בכבודה בעצמה, על שלוחותיה השונות? לשופט בית
משפט השלום בתל אביב, ירון בשן, יש (30.5.12) תשובה ברורה וחד-משמעית על שאלות אלו.
אבל נתחיל מהתחלה. יום אחד, בשנת 2006, גילה אילן לויים להפתעתו שרשיון הנהיגה שלו נשלל שלוש שנים קודם מבלי שאיש הודיע לו על כך. לאחר מאמצים רבים התברר לו, כי הדבר נעשה על-פי החלטת המכון לבטיחות בדרכים של
משרד התחבורה, בעקבות דיווח של צה"ל לפיו לויים סובל ממחלת הנפילה (אפילפסיה). לויים נדהם עוד יותר: אין לו ולא הייתה לו אפילפסיה, והוא מעולם לא זומן לוועדה רפואית כדי לדון בכך. אבל נדרשו לו עוד שלוש שנים בטרם הצליח לשכנע את צה"ל שמדובר בטעות - ואז נדרש לעבור מחדש טסט בתיאוריה.
קם לויים והגיש, באמצעות עו"ד אלון קדוש ממשרד שפיגלמן-קורן-ברק-זמיר, תביעת פיצויים נגד המדינה. ומה עשתה הפרקליטות? במקום להודות בטעות, החליטה להכפיש את לויים. נכון, אמרה, מעולם לא סבל ממחלת הנפילה - אבל הוא הודיע בתרמית שהוא סובל ממנה והתייצב בפני ועדה רפואית, והכל כדי להתחמק משירות מילואים ביחידה הקרבית בה שירת. ובכלל, הוסיפה המדינה, מדובר באדם חסר תום לב שלא שמר על קשר עם יחידת המילואים שלו, לא ידע לספר היכן היא מוצבת, לא קיים פסק דין שניתן נגדו ועוד כהנה וכהנה.
חתימה מזויפת ופרטים בלתי קריאים אלא שהייתה בעיה קטנה אחת עם הטיעון הזה: שלא היו לו סימוכין. כל שהציגה המדינה היה טופס של הוועדה ויומן שלה, בהם נרשמו פרטיו של לויים והחתימה "אילן"; לויים הציג חוות דעת גרפולוגית, שלא נסתרה, לפיה החתימה מזויפת. ביומן הוועדה, הוסיף בשן, "עשוי רק קורא מאוד נחוש לזהות רישום חייל בשם אילן ששם משפחתו ומספר הזיהוי שלו למעשה אינם קריאים". בידי המדינה לא היו מסמכים רפואיים שלכאורה הוצגו בפני הוועדה; לא היה רישום לפיו לויים זומן למילואים ביום הדיון בעניינו; חברי הוועדה לא זומנו לעדות על מה שהתרחש בה; מפקדיו של לויים לא זומנו לעדות ולא הוכח שיש לו נטייה להתחמק ממילואים (אם כי הוא הודה בכנות, שהשירות לא ממש מועיל לעסקיו).
היה עוד כשל עצום בטענתה זו של המדינה: לויים הגיש תלונה ודרש שצה"ל יחקור את הפרשה, וכך נעשה. אם הוא נוכל - שואל בשן את המובן מאליו - מדוע יזם חקירה כזו? האם יכול היה להניח שכל התיעוד בעניינו ייעלם וכך "יוכח" שמישהו בישל לו מחלה שלא הייתה ולא נבראה? "על-מנת שיהיה היגיון כלשהו בהסברת האירועים על-ידי מעשה מכוון של התובע, מתחייב שהתובע הוא עבריין מתוחכם וגם טיפש להפליא, היוזם את חקירת ההונאה של עצמו ומסתכן בעונש", אומר בשן בציניות.
מה שבאמת קרה, קובע בשן, הוא תקלה חמורה בצה"ל. יכולות להיות כל מיני תיאוריות, הוא אומר, אבל נראה שהפשוטה ביותר היא ש"פשוט נרשמו פרטים שגויים של הוועדה הרפואית שנערכה למעשה לאדם אחר". מה שברור הוא, "שתקלה חמורה התרחשה בצה"ל: לא ייתכן שההליך כולו נוהל כראוי וכל שובל המסמכים שהוא אמור להותיר נעלם כלא היה". היעלמות המסמכים "מכתימה את פעולות הנתבעת בכתם של רשלנות בוטה".
המדינה: לקח עו"ד? - בעיה שלו כיצד התמודדה הפרקליטות עם הפאשלה הזו? יש חזקה של תקינות פעילות המינהל - טענה. בשן השיב: המקרה הזה הוא בדיוק ההפך מתקינות פעילות המינהל. אלו הן זוטי תקלות - המשיכה הפרקליטות. בשן השיב: ממש להפך, זו החלטה משמעותית מאוד גם לחייל וגם לצה"ל. ואגב, מעיר בשן, אילו משרד התחבורה היה טורח להודיע ללויים על ההחלטה, כל הבעיה הייתה נפתרת הרבה קודם, אבל נראה שהמדינה "אדישה לאינטרס העצמי שלה בהקפדה כזאת".
עוד טענה מקוממת של הפרקליטות מסתתרת בדיונו של בשן בנזק שנגרם ללויים. הלה תבע 18,745 שקל על הטיפול המשפטי בביטול החלטת הוועדה. השיבה הפרקליטות: אם הוא "בחר בשירותיו היקרים של בא-כוחו, אינו יכול להלין אלא על עצמו". בשן מגיב: "אולי נסתר מעיני המדינה שעבודה של עורכי דין עולה ללקוחותיהם כסף, אך איני רואה סיבה שהתובע ישא בעלות תיקון טעויות שעשתה הנתבעת וההיזקקות לעזרת עורך דין בנסיבות שפורטו היא מעשה סביר ונכון".
טענה אחרת של הפרקליטות כבר ממש הרגיזה את בשן. המדינה טענה, כי לויים נושא באשם תורם של 100% (!) משום שפנה לרשות הרישוי, לנציב קבילות החיילים ולסגן הרמטכ"ל, ולא יזם "הליכים אחרים" שאת טיבם לא פירטה. בשן מגיב: "טענה זו מנוכרת למציאות ומקוממת. אין כל סיבה להניח שאילו נאלצה המדינה לברר ולהסביר את מעשיה במסגרת של הליך מינהלי (למשל), הייתה עושה זאת טוב יותר או מהר יולתר משעשתה זאת בהליך זה". המדינה טענה שלויים היה צריך ליזום חקירה של מצ"ח - ובשן משיב: "מדוע לא יזמה חקירה כזאת בעצמה? האם אין גבול להתנערות מאחריות?"
תווית המחיר של הבושה נראה שאין. "בסיכומי המדינה הוצג התובע כאדם חסר תום לב, כאדם לא נורמטיבי שכנראה ביצע תחבולה, השתחרר מהשירות בצה"ל שלא כדין וכעת מנסה להתעשר מכך. אלה טענות חמורות מאוד, במיוחד כשהן מושמעות מפי גוף בעל יוקרה ועוצמה כפרקליטות המדינה. אם זה יחסה של הנתבעת אל התובע לאחר שחקרה בעניינו ולאחר שנשמעו הראיות, קל לדמיין את התגובות שבהן נתקל במשך השנים שבהן ניסה לשכנע את פקידיה, שאינו סובל מאפילפסיה, שלא השתתף באותה ועדה רפואית ושכל צרותיו נובעות מתקלה שלא הוא אחראי לה.
"מהי תווית המחיר המתנוססת מעל בושתו של אדם המתרוצץ מפקיד לפקיד ומקצין לקצין ומנסה לשווא במשך שלוש שנים לשכנע אותם שאינו נוכל, שלא רימה איש ושבסך-הכל מבקש הוא לקבל את רשיון הנהיגה שלו שנלקח ממנו בהליך פגום? מהו פיצוי ראוי לרגשות שחש אדם, המתהפך על משכבו בלילות בעודו מחפש פתרון למלכוד קפקאי שבתוכו מצא את עצמו? ומה מחירם של הזמן, הדאגה, המאמצים שנאלץ התובע להשקיע - ועל חשבון מה באו - בחפשו אחר פתרון למצוקתו? ומהו פיצוי ההולם את החוויה של מי שנאלץ שוב ושוב לחשוף עצמו (כולל בבדיקות רפואיות שאינן נחוצות לריפויו) בפני זרים גמורים רק כדי לשכנע אותם שאינו חולה ואינו נוכל?"
תשובתו של בשן: 333,225 שקל, ועוד 20% שכר טירחת עורך דין ועוד אגרה ועוד הוצאות משפט. מתוך סכום זה, 100,000 שקל הם הערכתו של בשן על ההוצאות שנגרמו ללויים כאשר נאלץ למצוא במשך שלוש שנים סידורי נסיעה חילופיים, ו-200,000 שקל - פיצוי על עוגמת הנפש ונזקיו הלא-ממוניים. אם לשפוט לפי התנהגות המדינה בתיק זה עד כה, מן הסתם אין המדובר בסוף פסוק והיא תגרור את לויים גם לבית המשפט המחוזי.
