באביב 1953 התחוללה בקיבוץ עין החורש פרשיה מסעירה. חבר הקיבוץ, משה אלברט, הואשם על-ידי חברים יודעי צרפתית, מהדבוקה הפרנקופונית המקומית, בפלגיאט ספרותי שערורייתי.
הפרשה ליוותה את החיים התרבותיים של הקיבוץ במשך כמה חודשים, ליבתה יצרים וזכתה לכיסוי עיתונאי במקומון הכי נפוץ בקיבוץ, "אצלנו". בגיליון "אצלנו", מס' 1519, י"א בניסן, תשי"ג, 25 במרס, 1953, נדפסו שני כותרים בעניין. האחד הוא קטע מהמחזה "אל תירו בי" מאת מ"א, והשני מסקנות הוועדה המיוחדת בעניין המחזה "אל תירו בי", שנבחרה על-ידי ועדת התרבות. מסקנות הוועדה פותחות במלים: "הואיל והושמעה הדעה שהמחזה 'אל תירו בי', שחיבר משה אלברט, הוא חיקוי ספרותי למחזהו של ואיאן...."
הוויקיפדיה העברית מגדירה כך: "גניבה ספרותית (פליגיאט בלועזית) הינה שימוש במילים או ברעיונות של האחר והצגתם כשלך. לעתים, יש הרואים את תופעת הפלגיאט כשקולה להפרת זכויות יוצרים, אולם שני המושגים הללו נבדלים זה מזה בשני עקרונות מרכזיים... הגניבה הספרותית נפוצה במגוון תחומי היצירה, כגון: מוזיקה, תיאטרון, ספרות, עיתונאות ואקדמיה".
הוועדה המיוחדת לא אהבה את ההגדרה החריפה פלגיאט, ובחרה לדון ולהחליט במה שקראה "חיקוי ספרותי" בלבד, שנראה לה הרבה פחות חמור ומתאים יותר להוויה הקיבוצית הדחוסה של ראשית שנות החמישים. המחזאי החובב, משה אלברט, עלה מבלגיה כמה שנים לפני כן, עם משפחתו הקטנה, והצטרף לעין החורש, שאחיו הגדול, אברהם אלברט, היה בין מייסדיו. משה היה אינטלקטואל, חריף לשון וזריז מחשבה, פרנקופון מושבע, שכתב בצרפתית מחזות ודברי ספרות בטרם הגיעו ארצה.
לימים התבלט בקיבוץ בעיקר בשני תחומים: הוא היה ממגדלי הבוטנים הראשונים בעמק חפר, והפך את האמונה בצמח הבוטן - בתועלתו וברווחיו - למעלת אמונה כמעט דתית. וכן היה מחלוצי שיטות "ההתייעלות" בקיבוץ, הן החברתיות והן הכלכליות. גם בעניין ההתייעלות הפך לנביא התועלת שבהתייעלות, ערך "מחקרי שטח" בקיבוץ, והציע הצעות רבות לשיפור מערכי החיים בקיבוץ. אבל עברית טובה עדיין לא ידע אז. כמי שעלה ארצה בשנת 1950 עדיין לא סיגל לעצמו את הלשון, ומשום כך נזקק למתרגם.
מסקנות הוועדה בעניין המחזה "אל תירו בי", ציטוט מדויק מגיליון ה"אצלנו": הואיל והושמעה הדעה שהמחזה "אל תירו בי", שחיבר משה אלברט, הוא חיקוי ספרותי למחזהו של ואיאן (הקולונל פוסטר) - נבחרה על-ידי ועדת התרבות, לפי בקשת מ"א, ועדה המורכבת מהחברים: מרים זלצמן, (מימי), אליהו טלמון, (קרוק), ואליהו פורת, (יוסלביץ'), לבדיקת השמועה הנ"ל.
ואלה הן מסקנות הוועדה:
לאחר שהוועדה קראה את שני המחזות הנ"ל (שלושת חברי הוועדה שלטו היטב בצרפתית), ולאחר ששוחחה עם מ"א הוברר לה:
א. שני המחזות עוסקים אומנם בנושא אחד, והוא: הגבת האוכלוסיה בארץ נכבשת לפולש. אך בה בעת שוואיאן עוסק בתגובת השכבה של הבורגנות העירונית וחוגי המשכילים, הרי מחזהו של מ"א דן בתגובת אוכלוסיית הכפר המשועבד לבעלי האחוזות המשתפים פעולה עם הפולש.
- אין פלא, אפוא, אם תוך העלאת הדמויות של הלוחמים והפולשים נצטלבו באי אלה מקומות כמה סימני היכר, הנראים כ"דומים". אולם אלה הם סימנים חיצוניים בלבד, שאין להם שייכות לגוף המחזה.
- את ההתעוררות ואת ההשראה לכתיבת מחזהו שאב מ"א ממקורות אחרים לגמרי (כגון ספרים הדנים במצוקת האיכרים בהודו-סין וכדומה!!!) ואין לזה כל קשר למחזהו של ואיאן.
- המחזה של ואיאן הופיע בתאריך מאוחר יותר: לאחר שמחזהו של מ"א כבר היה כתוב ואף מתורגם בחלקו. על המחזה של ואיאן נודע למ"א רק מפי הביקורת הספרותית והדרמטית שהופיעה בעיתונות הצרפתית.
סיכום: על כן באה הוועדה למסקנה, כי אין יסוד להחשיד את מ"א ב"חיקוי ספרותי". קטע מהמחזה אל תירו בי, בתרגומו של אליהו פורת, מתפרסם בדפים הבאים.
מי היה אם כך, אותו ואיאן או ויאן, שמשה אלברט נחשד בחיקויו? בוויקיפדיה העברית מצוי הערך: "בוריס ויַאן (בצרפתית: Boris Vian; 10 במרס, 1920 - 23 ביוני, 1959) היה סופר, משורר, מחזאי, חצוצרן ומבקר ג'אז צרפתי. כתב יותר מ-400 שירים. מידידיו הקרובים של ז'אן פול סארטר. (רעייתו של ויאן, מישל, הפכה לאחת ממאהבותיו העיקריות של הפילוסוף. סארטר עצמו מופיע, בצורה קומית, בשם - ז'ן פול פארטר, בכמה מיצירותיו.) שני ספריו המפורסמים ביותר:
"עוד אירק על קבריכן" (1946) ו"צל הימים" (1947). ויאן למד פילוסופיה והנדסה אזרחית. ניתן לכנות את יצירותיו כפנטזיות אבסורדיות. ויאן מת בגיל 39 מהתקף לב בהקרנת הבכורה של סרט שנעשה על-פי ספרו "עוד אירק על קבריכן" (השמועה אומרת שמזעזוע מהסרט). לאחר מותו נעשה ויאן מגיבורי מרד הסטודנטים של שנות ה-60, בעיקר בצרפת".
משה אלברט הוכיח בפרשת החשד, שזוכה בה, דבקות מכובדת באחד מגדולי היוצרים הצרפתיים של התקופה, שהיום אגב יש ליצירותיו הרבות תחייה מחודשת בעולם הפרנקופוני. ואין זה מפליא כלל, יהודים רבים היו מעורבים אז בצמרת האינטלקטואלית של צרפת, כולל החבורה המצומצמת והמובחרת לעילא שנתרכזה סביב ז'אן-פול סארטר, סימון דה-בובואר וההרמונות של אהובים ומאהבים ופילגשים שהצטופפו סביבם. ואפשר מאוד, שאילו לא היה משה אלברט חניך תנועת נוער חלוצית, ואילו לא היה אחיו ממייסדי הקיבוץ, היה מתברג אף הוא, כמו יהודים אחרים בעלי רקע דומה, לחבורה המלכותית של התרבות הצרפתית דאז.
ומה קרה למחזה "אל תירו בי"?
ובכן הוא תורגם לעברית בידי אליהו פורת, מתרגם שלימים תרגם יצירות חשובות מספרות העולם, והוצג בהצלחה על-ידי להקת השחקנים החובבים של החוג הדרמטי של הקיבוץ. משה אלברט בכבודו ובעצמו היה גם המחזאי וגם הבמאי! ואפשר מאוד שהתמסרותו המוחלטת לגידול הבוטנים על גבעות החול של עמק חפר החסירה מעולם התיאטרון העברי מחזאי גדול ובמאי גדול לא פחות.
