כנראה כבר השתגענו...

בחנתי קבוצה של כתבות, מאמרים ודיווחים שהופיעו בגיליון הראשי של מעריב במהלך מספר ימים עוקבים בשבוע האחרון, ורשמתי את תגובתי הספונטנית לכל אחד מהם. התגובות ניתנות להלן וכוללות התיחסות לכל היבט רלוונטי של ה-ITEM - תוכן, צורה, אמינות, ניתוח, לוגיקה, רמת דיון, סבירות הטיעון ועוד.

שיח הנשיא; הרמה העקרונית

(עמ' 10: "וושינגטון: תומכים בנשיא". הנשיא לשעבר יצחק נבון: "הייתי נוהג כמוהו. זו חובתו".)

עם כל הכבוד לניסיון העבר של הנשיא פרס, שיש בו לא מעט הישגים, אבל גם לא פחות כשלונות קשים, עליו לנהוג כאזרח המדינה המציית לחוק ולנורמות המקובלות. לאחר שמיעת התגובה האמריקנית, אני אומר דברים אלה ביתר תוקף ויתר חריפות, משום שלא ניתן להשתחרר מהרושם שפרס משרת בדבריו את המדיניות האמריקנית יותר משהוא משרת את ישראל, ומציאות כזו היא בלתי נסבלת. אפשר לסבול אותה מפרופסור הזוי או משחקן תיאטרון מתוסכל, אבל לא מנשיא המדינה.

בניגוד למה שכתב בן כספית במעריב (17.8.12), "הזקן" החדש - דגם מוקטן ונלעג ובמידה לא מבוטל תמהוני - של ה"הזקן" המקורי (בן-גוריון) - לא התפקח ולא התעורר. ההיפך מזה הולך ומתרחש בהתמה לנגד עינינו כבר קרוב לשנות דור. מאז היות אוסלו, דרך המזרח התיכון החדש יציר דימיונו וכלה בהטפות המוסר התכופות שלו, הוא הולך ומאבד קשר; קשר עם המציאות (למרות שהוא מזכיר מפעם לפעם ננוטכנולוגיה), קשר עם ההוויה האזורית (מבחינתו, מאז שנות ה- 90 לא קרה במקומותינו דבר המחייב ראייה שונה או מסתגלת), קשר עם הציבור בישראל וקשר עם המושגים דמוקרטיה פרלמנטרית, ממשלה נבחרת ונשיא ייצוגי; הדימיון המזרחי שלו עובד שעות נוספות. לעומת זאת הוא מקיים קשר נפלא עם "מחלקי הכיבודים" מבית ובעיקר מבחוץ, ומספק להם כתובת קבועה להפגין באמצעותה את אי-שביעות רצונם מעם ישראל, ממשלתו הנבחרת ומדיניותם. האם זהו תפקידו של נשיא המדינה, הייצוגי?! תמהני.

כל מה שיש לפרס לומר כבקורת על הממשלה, על מדיניותה ובכלל זה על הדרך בה בחרה להתמודד מול האיום האירני, עליו לומר במסגרות הראויות, וחזקה עליו שכבר עשה זאת יותר מפעם אחת. אבל גם אם לא הצליח לשכנע, אין לו זכות או סמכות להכתיב לממשלה מהלכים או לתפלל אותה באמצעות אחרים - לא מבית ולא מבחוץ. יציאה פומבית נגד הממשלה, גם כשהיא עטופה במתק שפתיים וחלקלקות לשון, היא חתרנות בלתי נסבלת. גם נשיא עשוי להיות עבריין (וראינו זאת בעבר כמה פעמים...) גילו של הנשיא ופופולריותו הייצוגית אצל אובמה וצוות יועציו, אינם צריכים לשנות דבר. כאשר הוא גולש לעבריינות, אסור שתעמוד לזכותו האפשרות להתמיד בה ויש לשים בפניו סייגים חדים, עד כדי החלפתו.

הסברים שמנפקים עיתונאים כאלה ואחרים, אנשי שלומו בעבר ובהווה ובכלל זה הנשיא לשעבר נבון, אינם מקובלים ואינם באים בחשבון. כל בעל תפקיד בכיר במדינה רשאי לחלוק על הממונים עליו, אולם הוא אינו יכול לעשות בפומבי כשהוא לובש "מדים". יתכבד, יניח את המפתחות ויאמר את אשר עם ליבו, וגם אז רצוי שיעשה זאת כנשיא ומתוך אחריות לאומית. כשם שלא יעלה על הדעת שכל בעל סמכות יפרש את החוק והנורמות לפי ראות עיניו, וכשם שאין להעלות על הדעת חיקוק חוקים "אישיים" שיתירו או יאסרו על יחידים מעשים שאינם מותרים לכלל, כך גם במקרה זה. מותר לנשיא לדאוג, אסור לו לפעול בניגוד לסמכויות ולנורמות שקוצבים לו החוק והנורמות המקובלות. כל פרשנות אחרת למעשה הנשיא, היא תקדים מסוכן וחרב פיפיות שבמוקדם או במאוחר תפגע במגינים עליה כיום וברבים אחרים.

פרס אינו מוכן להשלים, וככל הנראה לא היה מוכן אף פעם להשלים עם מציאות שבה הממשלה הנבחרת והכנסת אינם "סרים למרותו" ומנהלים מדיניוןת שאינה עולה בקנה אחד עם התובנות האישיות שלו. אין בכך בעיה ציבורית, כל עוד אי-שביעות הרצון נשארת "בביטנו של פרס. אין לסבול זאת יותר, כאשר הדברים יוצאים משליטה, והופכים לדרך פעולה לעומתית לממשלה הנבחרת. דברי הנשיא הפעם אינם מהוים חריגה ראשונה בתחום זה, וכבר התבטא רבות בעבר ברוח דומה בשאלות המו"מ בין ישראל לפלשתינים, למשל. לאחרונה, בעקבות אירוע הדריסה בנתניה אף קבע מראש שמדובר ברצח, אךף שהמשטרה טרם השלימה את חקירתה בנדון וכו'. לא יאמן! הנשיא הופך עצמו גם לתובע ושופט?! יהיו גם כאן מי שיגידו שזו מטאפורה לחומרת המקרה, אבל אין לקבל זאת. נשיא אינו סתם אדם ואסור שיראה עצמו חף מאחריות למעשים ודברים שהוא אומר ועושה. אם אין הוא מסוגל לכך, מוטב יפרוש מהתפקיד ויפה שעה אחת קודם.

לאחרונה שמענו מפי דוברים ה"מקורבים" לנשיא או למקורביו דברים ישירים ועקיפים על כך שהוא אפילו שוקל לרוץ לכנסת לאחר שיסיים את תפקידו כנשיא. האם יתכן שדבריו ומעשיו כיום באים לשרת מטרה זו? אם כן, אזי דבריו חמורים שבעתיים. אם לאו - הרי ששיקול דעתו של הנשיא אינו מתגלה במיטבו, בלשון המעטה. גחמותיו של הנשיא, מוכנותו האובססיבית לחרוג מחוקים ונורמות החלים עליו, ופזילתו בגילו לעבר קדנציה פוליטית-אקטיבית חדשה-ישנה, מעוררים את השאלה אם לא יהיה זה מן הראוי שגם תפקיד הנשיא יסוייג על-פי גיל. אין שום ספק שאזרחים רבים הנדרשים לפרוש לגימלאות משירות ציבורי ומתעסוקה אינם פורשים משום שהגיעו לחוסר כשירות. אם הדבר טוב לעם ולמדינה, מדוע שלא יחול גם על תפקיד הנשיא. שכן, בתפקידים בכירים מאוד, בהם מצבו הפסיכולוגי והנפשי של ממלא התפקיד הוא גורם בעל חשיבות אדירה, שאלה זו ראלית ואקטואלית יותר מאשר בכל התפקידים הפחות בכירים, שכיום חלים עליהם מגבלות גיל.

התנהלותו של בנשיא פרס במקרה זה, וכפי שצויין גם גם במקרים קודמים, להיטותו להיות מעורב ומשפיע גם כאשר אינו מתבקש לכך ואינו אמור להיות חלק מהעשייה הפוליטית השוטפת, מחייבת מחשבה חדשה מצד ראש הממשלה לגבי מידת שיתופו לעתיד של הנשיא פרס במתרחש, ומידת חשיפתו לנושאים המדיניים והביטחוניים החשובים והרגישים ביותר של ישראל. אם נחוצה לכך גם התאמה בחוק, יש לחולל גם זאת. חייב ראש הממשלה, אם איננו רוצה להיות שותף למהלכים הנפסדים של הנשיא פרס, להבהיר לנשיא שאין לו יותר מרווח תמרון מהסוג שהפגין באירוע האחרון, ואם ינהג "בפרסיות" טיפוסית, ימודר.

"הסנגור" עפר שלח (17.8.12)

ובכן, לדעתו אין מה לכעוס על פרס משום שהתאפק עד היום ולא אמר בפומבי את דעתו בעניין תקיפה אפשרית באירן. באופן מוזר הוא מכנה את תגובת לשכת ראש הממשלה ה..."לחץ הקבוע מכל אייטם תקשורתי". האמנם? להצדקת עמדתו הוא מזכיר לכותבים אירוע קודם בו היה נתניהו בארה"ב כשהנשיא אובמה משתמש בדבריו של פרס כדי לנגח את נתניהו. אז סבר הסנגור שלח שפרס לא נהג כהלכה, הפעם משום שחרג הרבה יותר, אך עשה זאת בארץ, הוא אינו מוצא בכך פגם. מוזר משונה ולא כל כך "נקי"...

על השאלה העקרונית בהתנהלותו של פרס עמדתי כבר בקטע הקודם. עתה מתחדדת השאלה, האם יכול וצריך פרס להמשיך ולהיות נשיא, אם התנהלותו החתרנית נגד ראש הממשלה והממשלה, בעיתוי כל כך רגיש, הוא הרגל קבוע שלו? אני סבור שלא. אם טענתי קודם שהגיע הזמן למדר את פרס ממגעים מדיניים ומידע רגיש, דווקא הגילוי של הסנגור שלח, מחזק אצלי את המסקנה שאכן כך. הגיע זהמן שהממשלה תמשול, ואם נחוץ, אזי גם מול הנשיא!

שלח, כעיתוניאים אחרים, מנסה לתרץ והצדיק את הדברת החולנית שפשטה בארץ סביב נושא אירן, דברת ששותפים לה בעיקר כאלה שאינם מכירים את כל העובדות ואינם נושאים באחריות לתוצאות "הצעותיהם והמלצותיהם", בכך שנתניהו וברק "התחילו". ובכן לא שמעתי עדיין טיעון מטופש, רדוד ושטחי מהטיעון הזה. הממשלה, באמצעות שני אישים בכירים ביותר - ברק ראש ממשלה לשעבר ושר כמעט לכל דבר שזז ובכלל זה רמטכ"ל, ונתניהו ראש ממשלה בפעם השניה, עם ביצועים מצויינים כשר אוצר ועם רקורד מצויין בינתיים של שקט יחסי בגבולות - מנסה להניע תהליך בינלאומי שיוביל לעצירת מאמץ הגרעין הצבאי האירני. הם נוקטים בכל צעד שנראה להם מועיל בכגון זה, ואני מעיז לחשוב שהידיעות המגיעות אליהם ומשפיעות על שיקוליהם רבות, מדויקות ומגוונות הרבה יותר מאלו שעומדות לרשותו של עופר או של חכמי דור אחרים.

מיהו עופר ומה הוא מייצג כאשר הוא מנסה לקבוע להם באילו טכניקות עליהם לנקוט. ומתוך הביקורת משתמע שאם ראש הממשלה אומר דבר-מה, אזי לכל זב חוטם ומצורע, בין אם הוא מבין את סיבת הדברים וכוונתם ובין אם לאו, מותר גם כן להצטרף לחינגא; אז לא! המצב הפוך בדיוק. ראש הממשלה עשוי לטעות, אבל חובתו לעשות כל הדברנים האחרים קרוב לוודאי טועים ומזיקים, שעה שחובתם היא לשתוק ולהעניק גיבוי לממשלתם. את המלחמות הפוליטיות ינהלו בבית ובנושאים רגישים, מורכבים ומובנים להם הרבה יותר

על השאלה איזה נזק יכולה ישראל לגרום לאירן, לעומת איזה נזק רוצה ארה"ב לגרום לאירן, אנו יכולים להתווכח עד לעשור הבא. איש אינו מחזיק בידו כדור בדולח העונה על שאלה זו. איש אינו יודע אם ארה"ב מוכנה או תהיה מוכנה באיזה שלב שהוא לפעול ואיש אינו יכול לטעון ברצינות שהדילמה של ישראל דומה לזו של ארה"ב. מי שמנסה לטעון שארה"ב חוששת מגרעין אירני, או סוג של חשש שצריך להטריד את ישראל, הוא מוכה סנוורים. ארה"ב יכולה למחוק את אירן מעל פני האדמה מאה פעמים ועדיין ישארו לה רזרבות של נשק גרעיני. גודלה של ארה"ב מבטיח, כשר ספיגה וכושר תגובה גדולים עשרות מונים לחות מזה של שיראל, ולכן גם אם תפגע ע"י נשק גרעיני - אירני, פקיסטני, צפון קוריאני וכו' - אינה נתונה תחת איום קיומי.

כיום לאברור אם אפילו איום רוסי על ארה"ב או איום סיני הם קיומיים עבורה. לא זה המצב של ישראל, ומי שגוזר גזירות שוות בין שתי המדינות הוא הדיוט או אידיוט. באחת משעות האופריה השכיחות אצל הנשיא פרס, הוא טען שבעידן הטילים אין חשיבות לשטח. דומה שהוא עדיין סבור כך. הוא טעה אז והוא טועה גם כיום, ובגדול. לכן, לאירן יתרון התחלתי דמוגרפי וגיאוגרפי גדול מאוד על ישראל, ועם יתווסף ליתרון זה גם מימד השחיקה של ההרתעה הגרעינית, יהיה המצב האסטרטגי של ישראל בכי רע, וכלל לא משנה מה אומר על כך הנשיא פרס. אלה עובדות פיסיקליות וריאליות מוצקות, ולא חוות דעת גחמתיות.

דעת הקהל אינה הגורם שצריך לקבוע כיצד תפעל ישראל, משום שדעת הקהל בכלל אינה גורם קבוע (בניגוד לאיומים צבאיים, הנשענים על כוח, משאבים, יתרונות גאוגרפיים ואחרים ומוטיבציה להשתמש בהם). אם הויכוח הציבורי יחליש את חכולתה של ישראל לקבל החלטות מושכלות כיצד לנהוג בשאלות של ביטחון לאומי שרוב הציבור אינו בקי בהן, הרי יהיה צורך להעמיד לדין את מי שהתחיל בויכוח זה ומי שהזין אותו בנימוקי שווא. אותו ציבור שיש לו כיום דעות מסויימות, לאחר שיעמוד למבחן וישלם מחיר על כך שמישהו נכנע לדעתו, יהיה ראשון לדרוש וועדת חקירה שתמצא לו שעירים לעזאזאל שעליהם יבקש להשליך את כרל טענותיו ומענותיו.

אי-אפשר להתעטף בטלית שכולה תכלת, להגן על עבריינים ולמרוט נוצותיהם של מי שעושים כמיטב יכולתם להגיע לתוצאות חיוביות למיטב הערכתם עבור העם הזה, ואז לצאת ידי חובת ה"פוליטיקלי קורקט" באמירה הסתמית בה נוקט שלח: ..."זה לא אומר שמי שהוסמך לקבל החלטות לא יהיה זה שיקבל אותן בסופו של דבר...". אם כך הוא אכן חושב, לשם מה כל הרעש והצילצולים? ומיהו זה שצריך לקבוע האם ומתי מקבלי ההחלטות הם מספיק "שקולים וענייניים", ההרפתקנים והצבועים שאינם נושאים באחריות ומנסים להכשיל את מקבלי ההחלטות. על כגון זה נאמר אוי לחשוד (שלא לומר נאשם) שזה הסנגור המגן עליו.

"הפרשנית" הבכירה לילך סיגן (19.8.12)

אם לא הפיקה לנו האפולוגטיקה והתמרונים הלוגיים והאנטי-לוגיים של שלח (בקטע הקודם), אנו מוצאים במדור הדעות של מעריב עוד פרשנית, המתמחה בלומר את הפשוט והמובן מאליו בדרך מסורבלת וילדותית משהו. אין זה המאמר הראשון של סיגן, שהקורא חש את עצמו "נזוף" ו"מוכה לשונית" על-ידי הדוברת, משל הייתה לפחות בת שמונים המדברת לדרדקים של בית אולפנא. והמסר? - המסר בנאלי, שדוף, משעמם וכמעט כולו מובן מאליו וכבר מוצה בתקשורת אינסוף פעמים על-ידי אחרים, אולי בניסוח מעט יותר מתוחכם. "דקה אחרי הספין", מאמר של למעלה משמונה מאות מילים, ללא שום מידע חדש וללא שום תובנה חדשה, הרי תמצית הדברים:

א. מלחמה היא דבר מיותר;
ב. דעת קהל הפכפכנית ובלתי יציבה - הזהר ממנה;
ג. אובמה לא יתקוף באירן לפני הבחירות (האם יתקוף לאחריהן?!?!);
ד. אנו משחררים מידע לאויבינו;
ה. האם העורף מוכן כדבעי?
ו. יש אומרים שאובמה יהיה פרטנר שלנו בארה"ב גם אחרי הבחירות הקרובות - ראו הוזהרתם;
ז. דני איילון אומר שהדרך שבחר נתניהו ללכת בה (והוא לא לבד בכך) איננה נכונה, ומכאן שזו עובדה נחרצת...;
ח. הפתרון - לא להאשים את מי שחורג מסמכותו, מדליף לאויבינו מידע ומחבל במדיניות הממשלה, אלא לשנות את מדיניות הממשלה (האמנם?). במקום זאת להפסיק להזין את התקשורת מהצד שלך;
ט. ומה אחרי שירגעו הרוחות (אם ירגעו...), לבנות אמון מחודש עם ארה"ב.

למקרא דברים אלה, כמעט בא לך לבכות. איזו שיטחיות, איזו בנאליות, איזו רדידות של ניתוח מצב מורכב אילו אשליות באשר לדרך שבה מתנהלות מדינות ובה הן מחליטות על מדיניות בזיקה לאינטרסים. שום דבר על האיום עצמו, שום דבר על הדרך האפקטיבית לטפל בו, שום דבר על השאלה אילו מן ההנחות הללו תתממשנה ומה יקרה אם לא תתממשנה, שום דבר על אלה שסורחים וחורגים מכל נורמה התנהגותית סבירה בנסיבות הקיימות, שום דבר על כך שלקברניטים (דרג מבצע) שמורות מספר זכויות כאשר הם מנהלים את המדינה בהתאם לסמכויותיהם שאינן שמורות לאחרים, שום דבר על השאלה האם ארה"ב תהיה אי-פעם מוכנה לפעול מלבד בדברת והאם היא עצמה, ללא הכרזת מלחמה כוללת על אירן וללא שימוש בנשק גרעיני יכולה כבר היום ותוכל לא פחות בעוד שנה לחסל את תוכנית הגרעין של אירן, אם תחליט לעשות כן.

שום דבר על זכותה של מדינה עצמאית (או כזו המתימרת להיות עצמאית) לשמור על האינטרסים שלה ולפעול להגנתה, גם מבלי לקבל בכל פעם רשות מ"בעל הבית" המוצהר והבלתי-מוצהר שלה? במילים אחרות, וכפי שכבר רמזתי קודם - שום דבר חדש, שוםצדבר מעניין, שום דבר מועיל ושום דבר שתורם משהו לשיח החם ביותר בימים אלה. חבל, אבל טיפוסי.