צנזורה ושקרים במלחמה

כתבים לענייני צבא אינם עומדים על דוכן העדים במשפט. אף כי אינם חייבים להגיד את כל האמת, הם חייבים לדווח אמת - גם כדי שאמינותם לא תיפגע.

בתגובה לדברים שפרסמתי על השקרים הבוטים שדיווחה התקשורת הישראלית משדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים, קיבלתי כמה תגובות ראויות לציון:

• הצדקה של השקרים בתואנה של הגנה על המורל בחזית ובעורף.

• טענה מוזרה, שהכתבים לא ידעו את האמת.

אם כתבים אינם יודעים מה מתרחש בתחום סיקורם - אין שום הצדקה לעבודתם. הממסד הצבאי מפעיל בין כה וכה את המערכת הכושלת של דובר צה"ל, ששוטפת את דעת-הקהל בכזבים רשמיים, ואין צורך במנגנון המיותר של התקשורת.

בפברואר 1974, עברתי דירה בחסות זחל"ם-טורס לפרברי דמשק. באחת מחופשותיי תמהו ידידיי על כך, שהגעתי לחופשה, למרות שהרדיו דיווח על כוננות בצפון. "אין כוננות ולא הייתה", אמרתי, ולא האמינו לי. אחר כך התברר, שהרדיו הכריז על כוננות בגולן, כדי לשכנע את ד"ר יוסף בוּרג, מנהיג המפד"ל, להיכנס לקואליציה. התרגיל הצליח, ואנחנו, ב"מובלעת", קראנו ל"כוננות" - "כוננות בוּרג".

יש הבדל מהותי בין דיווח, שנועד לשמירה על המורל (למשל, אי-דיווח על נפילת החרמון - למרות שכמעט הכל ידעו על כך - עד שהמוצב לא שוחרר ב-24 באוקטובר) לבין דיווח שקרי בעליל על הצלחות ועל ניצחונות שלא היו מעולם, או על כוננות שקרית. אני סבור, שהסתרת נפילת המעוזים ומוצב החרמון גרמה נזק חמור לאמינות הממסד הביטחוני במלחמה - דווקא כשאמינותו הייתה חיונית ביותר. עם זאת, ראוי להגיד, כי התקשורת לא דיווחה, ששום מוצב שלנו לא נפל. היא לא דיווחה על ההרוגים עד תום השבוע הראשון ללחימה, ולא על השבויים ועל הנעדרים - פרט לנפילת מעוז המזח; היא דיווחה על ההכנות למתקפה בשמונה באוקטובר, אך לא טרחה לדווח על כישלונה המחפיר.

לעומת זאת, השמידו מנהלי החדשות בקול ישראל דיווחים על אי-הצלחות של כוחותינו - ביוזמתם ולא בפקודת הצנזורה הצבאית. זה נעשה כדי להגן על העלית הביטחונית ועל העלית המדינית, שכשלו במלחמה; ואולי - כמו בכל מדינה בולשביקית - בתיאום עם מנגנוני ההסברה הממשלתיים.

כמובן, התקשורת דיווחה על שיבת שבויינו ארצה - בתחילה השבויים ממצרים (כולל שבויינו ממלחמת ההתשה, שהסתיימה יותר משלוש שנים קודם לכן) ואחר כך שבויינו מסוריה. וכמובן, לא דיווחה על התעללות צבאנו ("המוסרי ביותר בעולם") בפדויי-השבי.

לפני כעשרים שנה קראתי את כל העיתונים הישראלים מערב ראש השנה ה'תשל"ד ועד להפסקת-האש בשלהי המלחמה - עונש קשה מנשוא, שנטלתי על עצמי לרגל מחקרי על סיקור המלחמה. הסיקור מלא שגיאות מהותיות, רווי בתעמולה וביחסי ציבור למפקדים ובעיקר אינו מסביר לאדם הפשוט מה קורה, איך ולמה. אין הצדקה לקיומה של עיתונות אם אינה עומדת בשני תנאים - מנהירה את המצב לקוראים ומבקרת את השלטון.

בישראל חיו כשלושה מיליוני תושבים במלחמת יום הכיפורים. כלומר, מרבית אוכלוסיית ישראל כעת לא הייתה בה במלחמת יום הכיפורים, לפני ארבעים שנה, ואלה אינם יכולים להבין מדיווחי העיתונים מה איתרע לנו באותם הימים הארורים.