כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בן תשע, כך שהתחלתי לקרוא שנתיים-שלוש קודם לכן. לא הרחק מביתנו הייתה ספריית השאלה פרטית קטנה, ובין הלהיטים שלה הייתה סדרת "דנידין" של און שריג – שמו הספרותי של שרגא גפני – על הילד ההופך לרואה ואינו נראה. אחד הספרים הזכורים לי מתאר כיצד מתגנב דנידין מאחורי הקווים של הצבא המצרי, נדמה לי שהוא מגיע למטכ"ל בקהיר, מערים על החיילים והקצינים הטיפשים ומציל לבדו את המולדת.

כאשר גדלתי הבנתי, שהספר הזה מתאר היטב את הזחיחות והיהירות שהובילו למלחמת יום הכיפורים. (אגב: "ZOO הארץ", המדור הסטירי הנהדר של "העולם הזה", זיהה זאת הרבה קודם, אבל להגנתי ייאמר שהייתי אז ילד). זה היה מה שהכניסו לנו לראש: שילד ישראלי אחד שווה יותר מאלפי חיילים מצרים; שהשכל שיש לילד ישראלי אחד עולה מאות מונים על זה שבקודקודו של בכיר הגנרלים הערבים. אם תרצו, כך – בקליפת אגוז – נולד המחדל.

מדוע לא הנחיתה ישראל מכה מקדימה על ריכוזי הצבא במצרים ובסוריה לכל המאוחר ביום הכיפורים בבוקר, כאשר היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה? שנים ידענו שזה היה מחשש לתגובה חריפה של ארה"ב, עד כדי אמברגו נשק, אבל אני חייב להודות שעד לאחרונה לא הבנתי את ההסבר הזה והיה לי קשה מאוד לקבל אותו.

זה השתנה כאשר התפרסמו הקלטות מהחדר הסגלגל של הנשיא ריצ'רד ניקסון, בהן מככב גם הנרי קיסינג'ר, שהיה עד 1973 היועץ לביטחון לאומי ולאחר מכן שר החוץ. ההקלטות הללו חד-משמעיות: השניים היו אנטישמיים. כן, גם קיסינג'ר, שאמנם היה יהודי לפי דתו, אך בזה פחות או יותר הסתכם הקשר שלו ליהדות והסתיימו הרגשות שלו כלפי ישראל.

כמה חודשים לפני המלחמה אמר ניקסון לקיסינג'ר, שאם היהודים ינסו לטרפד את פגישת הפיסגה שלו עם ליאוניד ברז'נייב והיא תתבטל מכל סיבה שהיא, הוא "יפיל את האשמה עליהם לעיני 90 מיליון אמריקנים בשעה תשע בערב". ניקסון טען, שיהודי ארה"ב שמים את האינטרס היהודי מעל האמריקני, "והגיע הזמן, לכל הרוחות, שהיהודי באמריקה יבין שהוא קודם כול אמריקני ורק אחר כך יהודי". ניקסון גם הבהיר חד-משמעית שאינו מוכן שיהודים יעבדו תחתיו. ואין זה פלא, כי לדעתו היהודים הם "תוקפניים ומגעילים באופיים".

קיסינג'ר מצידו אמר, שאין קבוצה אנוכית יותר מאשר היהודים. "אתה לא יכול להגיד לממזרים האלה דברים בחשאי כי הם ידליפו אותם", הוסיף בשיחה עם יועץ יהודי אחר של ניקסון (מה שמסביר מדוע את היהודים הללו היה ניקסון מוכן לסבול). קיסינג'ר אף הבהיר בשנת 1972, שאם הסובייטים ישימו את יהודי ארצם בתאי גזים – זו אולי דאגה הומניטרית אבל לא דאגה אמריקנית.

אני משער שגולדה מאיר, שגדלה בארה"ב, תפשה עם מי יש לנו עסק. לאור זאת, החשש שמא הצמד ניקסון-קיסינג'ר יעמוד בחיבוק ידיים בזמן שישראל נלחמת על חייה, בהחלט היה סביר. לכן אולי לא הייתה ברירה אלא לספוג את המכה הקשה של פתיחת המלחמה.

הוויכוח האם ועדת אגרנט צדקה כאשר ניקתה את גולדה מאיר, משה דיין ושאר הדרג המדיני אינו הוויכוח הנכון. את הדיון צריך לקיים בשאלה הרבה יותר משמעותית ואקטואלית: האם הציבור הישראלי ניקה ומנקה את הדרג המדיני. לכאורה, התשובה היא שלילית. גולדה נאלצה להתפטר, דיין נאלץ להתפטר, המהפך ב-1977 היה במידה רבה תגובה למחדל.

אך תראו מה קרה לאחר מכן. דיין עשה קאמבק כשר החוץ בממשלתו הראשונה של מנחם בגין. אריאל שרון, שנאלץ להתפטר בשל מעשיו השערורייתיים במלחמת שלום הגליל, חזר כראש הממשלה. אהוד אולמרט, שעמד בראש ההפסד במלחמת לבנון השנייה, היה מועמד לגיטימי לראשות הממשלה אלמלא התיקים נגדו. עמיר פרץ, שר הביטחון באותה מלחמה, כבר חזר לממשלה.

המסקנה: הפוליטיקאים שלנו נוטלים אחריות לכל היותר לכמה שנים, ומה שהרבה יותר חמור – אנחנו סולחים להם אחרי כמה שנים, ולא משנה כמה חמורים יהיו המחדלים שלהם. כל זמן שהם לא הלכו לכלא – ולפעמים גם אם כן הלכו לכלא – דרכם חזרה להנהגת המדינה סלולה. אנחנו מטומטמים? כנראה.

אחת ההמלצות המעשיות המרכזיות של ועדת אגרנט הייתה להקים מועצה לביטחון לאומי, אשר תהיה כפופה במישרין לראש הממשלה ותהווה משקל נגד לבלעדיות של צה"ל על הערכות המודיעין וההמלצות האסטרטגיות. 40 שנה אחרי, קשה לומר שזה קרה. נכון, הייתה מועצה והיום קוראים לה "המטה לביטחון לאומי", ויש החלטות ממשלה ויש אפילו חוק, ויש מי שעומד בראשה ויש לה עובדים – אך מן המעט שמתפרסם נראה, שהיא מתקשה מאוד למלא את תפקידה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא החילופין המהירים של העומדים בראשה: איש לא עשה זאת יותר משנתיים וחצי והממוצע עומד על פחות משנה וחצי.

מלחמת לבנון השנייה חשפה שוב עד כמה המועצה הזו חלשה וחסרת משמעות. לאחר המלחמה הזו עבר החוק שהקים את המטה לביטחון לאומי, קבע את תפקידיו והעניק לו כלים וסמכויות. סביר להניח שלא נדע מה בפועל קורה עד הדוח הבא של מבקר המדינה או עד המלחמה הבאה, מה שיבוא קודם. אבל התחושה, כאמור, לא טובה – בלשון המעטה.

דבר אחד הולך לאיבוד מדי שנה בעשרות עמודי העיתונים ומאות שעות השידורים סביב מלחמת יום הכיפורים: זה היה ניצחון צבאי ענק של צה"ל, גם באופן יחסי וגם באופן מוחלט. באופן יחסי – מול ההפתעה, הבלגן והתבוסות של הימים הראשונים. ובאופן מוחלט – כאשר כוחות צה"ל מצויים 101 ק"מ מקהיר, הארמיה השלישית של הצבא המצרי מחוסלת ככוח לוחם ותותחי צה"ל מפגיזים את דמשק. את העובדה הזו אסור לשכוח, גם משום שזו האמת ההיסטורית וגם מתוך כבוד ל-2,569 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים שלנו.

עוד נושא המחייב צדק היסטורי. דוד אלעזר (דדו) נשא באחריות למחדל שקדם למלחמה, ולו רק משום שהוא היה הרמטכ"ל. אך באותה מידה הוא נושא באחריות לניצחון הגדול של צה"ל. בניגוד לגולדה ולדיין, הוא לא איבד את עשתונותיו (ראו את הופעתו החיצונית המסודרת כפי שהונצחה בתמונות מימי המלחמה), אלא ידע להתאושש מן המכות הקשות, לייצב את החזיתות ולעבור למתקפה מכרעת. מאחר שוועדת אגרנט ניקתה את הדרג המדיני, מטבע הדברים היה דדו האשם הבכיר ביותר – בצורה בלתי מוצדקת. דדו היה הרמטכ"ל האחרון של צה"ל שניצח במלחמה סדירה.

מצד שני, אריאל שרון יצא ממלחמת יום הכיפורים כגיבור לאומי – שוב בצורה שאיננה לגמרי מוצדקת. הוא בהחלט תיפקד בצורה מעולה והביא את צה"ל לגדה המערבית של התעלה, אך צריך לזכור שתי עובדות. האחת: חציית התעלה הייתה הפרת פקודה, חד וחלק. השנייה: שרון היה אלוף פיקוד הדרום עד יולי 1973, התנגד נחרצות לקו בר-לב ונשא באחריות למצב העלוב והמופקר בו היה עם פרוץ המלחמה. אז איך הוא בכל זאת יצא גיבור? גם משום שלא היו יותר מדי כאלו בפיקוד הבכיר, וגם משום שהיו לו עיתונאי חצר בדמותם של אורי דן ואלי לנדאו.