תוך ניקוי פסח שערכתי במדפי ספרייתי הפרטית, נתקלתי באקראי בקובץ משיריו של שאול טשרניחובסקי. הקובץ ערוך בכריכה רכה (של אותם ימים רחוקים), ומצוין בו כי הוא מיועד לבתי ספר ולעם. המהדורה הצנועה הזאת ראתה אור בשנת תשכ"ה בספרית "דביר לעם", תל אביב. עוד הבחינו עיני, כי את דברי המבוא: רשם י. פיכמן.
אחזתי בקובץ כמוצאת שלל רב, וירדתי בזהירות מעל מדרגות הסולם. התרווחתי בנחת על הספה הסמוכה והתחלתי לעלעל בדפי השירים. מיד הבחנתי כי המחוג על שעוני נעצר מלכת וכי שבתי אחורה בזמן. באותו רגע מסוים תפסתי עצמי קוראת שוב; ושוב; ושוב את השיר הבא:
אוֹמְרִים יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
אוֹמרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,/אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ.../אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,/אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?/
אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,/עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,/שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת/צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.
אֶרֶץ - בָּהּ יִתְקַיֵּם/כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה---/אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?/אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,/פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,/פּוֹרֵשׁ אֵלָיו שָׁלוֹם -/וְאוֹר לָאִישׁ וְחַם לוֹ.
אַיָּם: אוֹתָה אֶרֶץ,/כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?/מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ,/יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?
כְּבָר עָבַרְנוּ כַּמָּה/מִדְבָּרוֹת וְיַמִּים,/כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,/כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.
כֵּיצַד זֶה תָּעִינוּ/טֶרֶם הוּנַח לָנוּ./אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,/אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.
אוּלַי -- כְּבָר אֵינֶנָה?/וַדַּאי נִטַּל זִיוָה!/דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ/אֲדֹנָי לֹא צִוָּה -
ברלין
תוך כדי קריאת המילים כחכחתי בגרוני והמהמתי בקול שקט את המנגינה הזכורה לטוב. ואז, קלטתי לראשונה עד מה רב כוחו של המשורר שידע לקלוע בשירתו לרוח התקופה בה חי. ולא זאת בלבד, אני מעכלת כעת, כי האיש היה יחיד סגולה בחזונו לעתיד. מסריו, נותרו בגדולתן הראשונית ועודן מהדהדות בליבנו במלוא עוצמתן.
נזכרת אני באותן רגעי אושר עילאי אשר נשקף מעיני אבי ואמי מנוחתם עדן, כאשר קיבלו בדואר את אשרת העלייה לארץ הקודש. באותו מעמד בלתי נשכח בממשותו, חשתי כיצד נסחפתי באותו אושר אשר מצאתי בעיניהם. קיפצתי בצהלת שמחה ילדותית שובבה על המיטה הגדולה, (כמבינה את התרחיש ההיסטורי שבמעמד). עוד באותו ערב נקרא הצלם לתעד במצלמתו תמונתנו המשפחתית. לא מבינה עד עצם היום הזה כיצד הצליח אותו צלם לתעד בהבזק אחד את עיני כולנו מוסבות למצלמתו בהבעת תמיהה דומעת. תמונת המסגרת הזאת תישאר תעלומה נצחית בעיני.
כמו נקראו לדגל, כך ראיתי לנגדי את אותן שורות צפופות שנרשמו על גבי הגלויות והאיגרות שהגיעו אלינו 'מארץ החום'. הן הן אשר דיברו את אותן המילים 'שובות הלב', בהן השתמש טשרניחובסקי בפתיחה לשירו:
"אוֹמרִים יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,/אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ"...//..."אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,/עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
/שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת/צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה./אֶרֶץ - בָּהּ יִתְקַיֵּם/כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה---"...
//..."נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,/פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,/פּוֹרֵשׁ אֵלָיו שָׁלוֹם -/וְאוֹר לָאִישׁ וְחַם לוֹ"...
ואכן כמילות השיר, כך היה. 'השמש' דווקא קיבלה פנינו בסבר פנים יפות כשירדנו מעל סיפון האוניה בנמל חיפה. וגם מראות הארץ נבטו אלינו לא פעם 'כבאגדה'. יתכן מאוד כי שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה... (כדברי השיר) אך מה שלא מצאנו בעיקר - לא פינוקים; ולא כל שכן, מותרות.
מה עוד, שזכרתי היטב משפט נוסף, שהיה שב על עצמו בכל איגרת שהגיעה אלינו (אשר שטשרניחובסקי שכח להוסיף לשורותיו): "ארץ זבת חלב ודבש"! 'חלב', אומנם היה בשפע, כי אבי התקבל לעבוד בביח"ר "תנובה" בתחילת דרכנו בארץ. אולם 'דבש', ממש לא ליקקנו.
נופי הארץ, היו מהממים אמנם, אך 'העובדות' מבחינת הצמיחה והכלכלה - (בעקבות המלחמות החוזרות ונשנות) היו בשפל המדרגה. ודיברו אחרת מכל הצפי והקיווי עליהן נשענו. ולמרות זאת, לא שמענו טרוניות או מענות כלשהן מפי הורינו. אשר הסתפקו במועט האפשרי במגוריהם בצריף הדל והפרוץ לרוח. הם גם לא באו בטענות כנגד קרובינו על האיגרות הגדושות במסרים הזויים (כי מאום מכל השפע והטוב שנכתב בהם, לא התקיים בפועל). מפליא עוד יותר היה בעיננו כילדות, כי הורינו מעולם לא העלו על דל שפתם געגועים לעבר. נראה כי הדברים שביומיום בלבד כמו למצוא פרנסה למחיה, וענייני מלחמות ישראל להישרדותו במדינתו (שעמדו לרועץ כל פרק זמן), היא שמילאה חייהם בחששות, או בתקוות - בכל אשר פנו; עשו; או פעלו כל חייהם. וכל עניינם היה להיאחז בתקווה ולו הפשוטה ביותר, כי יום יבוא ויהיה טוב.
למרות כל התהיות עליהם מדבר טשרניחובסקי, (בידעו אל נכון כי הכל הבל ורוח, ואין בכל מקרה, שום הצעה חלופית לארץ אחרת לעם היהודי). הוא מיטיב להדגיש בחלקו השני של השיר את 'ההשלמה' עם העובדות בשטח.
נראה כי המציאות הישראלית כיום, יחד עם ההוכחות שיש ביכולותינו לבנות ולהיבנות ממעשה ידינו ולשרוד (בנוסף להתפתחותנו הטכנולוגיה והמדעית המוכחת), הרי שטרם עלה בידינו להדוף את גלי האנטישמיות והשנאה כלפי הקיום של העם היהודי במדינתו.
לכן, החלק השני בשירתו של טשרניחובסקי, ממשיך לתסוס ולהטריד:
..."אַיָּם: אוֹתָה אֶרֶץ,/כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?/מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ,/יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?
כְּבָר עָבַרְנוּ כַּמָּה/מִדְבָּרוֹת וְיַמִּים,/כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,/כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.
כֵּיצַד זֶה תָּעִינוּ/טֶרֶם הוּנַח לָנוּ./אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,/אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.
כי הדברים נותרו כשהיו, למרות כל הניסיונות להחיל 'שלום אמת' למען תשקוט הארץ, הנה לא עלה בידנו עד עצם היום הזה לעשותו בשלמות. ואותם עמים חורשי המזימות והרוע ממשיכים ואוגרים כוחות, ומתעצמים לכלותינו מן הארץ.
השאלה המהותית שעומדת על הפרק ונשאלת גם על-ידי גדול המשוררים: ..."אוּלַי -- כְּבָר אֵינֶנָה?/וַדַּאי נִטַּל זִיוָה!/דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ/אֲדֹנָי לֹא צִוָּה - "...
מעלה נימת אי-אמון בנקודה הקריטית הזאת אשר שבה על עצמה 'כבומרנג', שאם אכן כן צוותה לנו הארץ, ויש לנו זכות אבות עליה למימוש חלומנו, מדוע זה צריכים אנו להילחם על זכות קיומנו בה, כל פעם מחדש?!
