"אף רגע אחד של שקט"

"רדיו חזק", ספרו החדש של ד"ר מרדכי נאור (בהוצאת אבן-חושן), מתאר בין היתר את הדרך שבה הצליחה התחנה יותר מפעם אחת להתמודד עם האיומים על קיומה. נאור, מי שהיה מפקד גלי-צה"ל בשנים 1974-1978, משחזר, לדוגמה, את מתקפת הנגד שניהלה התחנה נגד תוכניתו של שר הביטחון ויצמן להשתיק את משדרי גל"צ או להחזיר אותה "למשבצת המצומצמת של ארבע-חמש שעות שידור בשבוע, לשמש לוח מודעות רדיופוני עם מעט ידיעות צבאיות המתובלות בשירים עבריים".

בכירי התחנה לא רק ערכו שיחות עם אלופים במטכ"ל כדי לגייס אותם להצלת התחנה. נאור עצמו הגיע עד ללשכת ראש הממשלה ושוחח באופן דיסקרטי עם מנחם בגין. בחוגים מסוימים בצמרת מערכת הביטחון, כך אמר לבגין, "נושבת כלפינו רוח מקפיאה [...] רק רציתי שתדע שיש לנו בעיה קשה". דבר השיחה דלף רק לעיתון אחד, לשבועון "העולם הזה", שדיווח כי נאור הצביע בפני בגין על שידורים שונים שהיו לדברי נאור "ציוניים" ואשר שיבחו את ממשלת הליכוד והאיש העומד בראשה.

שיא המערכה היה ב"קרב האחרון" בלשכת שר הביטחון. בדיון הזה הופתע ויצמן לגלות שרוב אלופי המטכ"ל תומכים בהמשך קיומה של התחנה. גם הרמטכ"ל מוטה גור חלק מחמאות לגל"צ כ"תחנה הטובה ביותר בארץ". ויצמן הבין שהרוח נושבת נגדו, אבל הבהיר שהחרב תמשיך להתנופף מעל ראשיהם של אנשי גל"צ.

כך, על-פי עדות נאור, סיכם ויצמן את הדיון: "אם אתם חושבים שניצחתם אותי - אתם טועים. לא שיניתי את דעתי בעניין גלי-צה"ל. לדעתי צריך לצמצם את השידורים, לבטל את הפוליטיקה והטינופות האחרות, ולהשאיר רק מוזיקה והודעות לחיילים. אבל כיוון שאף אחד בחדר הזה אינו מסכים, כנראה, איתי, הנה ההחלטה שלי: תחנת גלי-צה"ל תמשיך לשדר במתכונת ששידרה עד עכשיו. אני לא מתערב, אבל אני מחכה לכם, אתם בתחנה, מעבר לפינה. פספוס אחד ואני סוגר אתכם. הישיבה הזו נעולה".

לא רק מאבקים מול השר הממונה הם חלק מ"הסוד והקסם של גלי-צה"ל", כלשון כותרת המשנה של הספר. גם בעניינים אחרים, שבהם היוזמה והאלתור של אנשי התחנה חורגים מהכללים. נאור מתאר לפרטים כיצד באה לעולם הפרסומת הראשונה, ככל הידוע, ששודרה בגלי-צה"ל. היה זה בדצמבר 1977, כאשר משלחת ישראלית ראשונה יצאה לשיחות בקהיר, שבועות אחדים לאחר ביקור סאדאת בירושלים. זה היה, ללא מליצות, אירוע היסטורי: בפעם הראשונה נחתה משלחת ישראלית רשמית בקהיר כדי לנהל שיחות שלום.

את ההיסטוריה הזו היו חייבים לשדר. אבל מחירו של קו שידור שיחבר את אולפני גל"צ ביפו אל מלון מינה-האוז, למרגלות הפירמידות בגיזה, שבו נערכו השיחות, עמד על 1,000 דולר. מערכת הביטחון לא הסכימה לשלם. בתחנה לא ויתרו. המפקד נאור יצא לקושש מימון. המטרה - לשדר - קידשה כמעט את כל האמצעים.

בתיווכו של איש הפרסום אליעזר ז'ורבין נוצר קשר עם בנק דיסקונט, שמנהליו הבינו את הפוטנציאל הפרסומי הטמון בקו השידור והסכימו לכסות את מלוא ההוצאה. המחיר שנדרש מגל"צ היה הודעת חסות בתום כל שידור. זה היה חידוש בתחנה הצבאית, שעד אז לא נשמעו בה תשדירים כאלה. אבל הפרויקט החלוצי הזה לא האריך ימים. למעשה הוא עבד כמה שעות בלבד, ונקטע בהוראה נזעמת מצה"ל, שציווה להפסיק את מתן הקרדיט לבנק.

במערכת הביטחון הבינו שאי-אפשר שלא לשדר מקהיר, והסכימו לממן את קו השידור. אך במקביל מינה הרמטכ"ל קצין בודק לחקור את הקשר החריג עם הבנק. בסופו של דבר ספג נאור "נזיפה אדמיניסטרטיבית" מראש אגף כוח אדם על חריגה מסמכות וגם על "קבלת טובת הנאה ממוסד שאינו צבאי עבור יחידה צבאית". מבחינת נאור, הייתה זו הצלחה: "הקו פועל, הכתבות מועברות מקהיר, ותחנת גלי-צה"ל יצאה שוב כשידה על העליונה".

כאן מתבקש מה שקרוי גילוי נאות: כותב שורות אלה היה שליח גל"צ ששידר מקהיר באמצעות הקו בחסות הבנקאית. עבדתי בתחנה תחת פיקודו של נאור, כחייל וכאזרח. קראתי את הספר לבקשת המחבר עוד בשלב כתב היד; ביותר ממקום אחד בטקסט מוזכר שמי, וגם מצוטטים שני הספרים שבהם, יחד עם ציפי גון-גרוס, תיעדתי את תולדות התחנה. על כן השורות הללו אינן בחזקת ביקורת בלתי תלויה. אלו, אם תרצו, הערות של קורא שמכיר את המחבר ואת התחנה.

סיפור הקו לקהיר הוא רק אחד מרצף אנקדוטות שמביא נאור מזכרונותיו מארבע שנים ורבע כמפקד, ועוד שלוש שנים כסגנו של קודמו בתפקיד, יצחק לבני. זה אינו חיבור אקדמי בתחום חקר התקשורת, גם לא ספר היסטוריה. הוא שייך לסוגת הכתיבה המכונה "זכרונות מקצועיים" (professional memoirs). איכותו, כמו ספרים אחרים בז'אנר הזה, נמדדת ביכולתו של הכותב בחיבור נקודות קטנות לקו אחד. ואולי להפך, בפירוק האמירות הכוללניות על התחנה הצבאית לפרטים הקטנים שמהם מורכב סיפורה של התחנה.

אחרים כבר תיארו את השילוב בין אזרחים ותיקים ומנוסים לבין צעירים מלאי אנרגיה ויוזמה; את תהליכי המיון של התחנה (בכך עוסק הפרק מהספר המתפרסם כאן); את היכולת ליזום ולפעול במהירות, ללא ביורוקרטיה מסורבלת - כפי שבאו לעולם "הטלפון האדום", מבזקי החדשות, "האוניברסיטה המשודרת" ועוד תוכניות רבות אחרות שהקנו לתחנה יוקרה ורייטינג כאחד; את היד החופשית שניתנה לאנשי המקצוע כמעט ללא התערבות של הממונים בצה"ל בתכנים. נאור מציג בזכרונותיו את כל המרכיבים האלה לפרטיהם, ומוסיף לכך את נקודת המבט האישית של מי שהוטלה עליו האחריות לנווט את הספינה הזו ושעמד במוקד התהליכים הללו.

האתגר שקיבל על עצמו נאור כמפקד גל"צ היה מורכב: לשמור על קיומה של התחנה ובה בעת לחדש ולפתח אותה. זו הייתה משימה לא פשוטה, בעיקר אחרי קודמו בתפקיד יצחק לבני, שהזניק את התחנה משולי הסקאלה של הרדיו למרכז הזירה התקשורתית. אולי נאור מבקש בספר, בין שאר דברים, גם לקבע בזיכרון את חלקו בפיתוח התחנה, בין לבני שקדם לו, כאמור, לבין יורשו צבי שפירא וסגנו אלון שליו, שגם תקופתם זכורה כקפיצת מדרגה חשובה בדברי ימי התחנה.

ד"ר נאור הוא היסטוריון פורה שכתב עשרות ספרים על תולדות ישראל, בהם ביוגרפיות של הרמטכ"לים חיים לסקוב ויעקב דורי, וזכה בשורה של פרסים. אחרי שהנציח אישים ואירועים רבים כל-כך, החליט שהגיעה העת לכתוב גם על חלקו שלו בהיסטוריה של התקשורת בישראל, והוא הראשון במפקדי התחנה שכותב ספר כזה.

נאור מכיר את היתרונות של ספרי זכרונות מסוג זה, שלא רק מנציחים את הכותב ומעשיו, אלא גם משמשים מקור מידע לחוקרים שיעסקו בעתיד בתחנה ובתפקודה. גם לחסרונות הוא מודע. ייתכן שאחרים, כך כתב במבוא, זוכרים את הדברים אחרת. כמו בכל ארגון תקשורת, גם בגל"צ היו ויהיו מלחמות אגו ומאבקי כבוד בשאלות מי הציע, מי יזם ומי דחף לתוכניות מוצלחות. מן הסתם יהיה גם עכשיו מישהו שיחמיץ פנים למקרא תיאור כמה מהאירועים. אבל מי שמבקש להבין את דרך ההתנהלות של ארגון תקשורת, ובמיוחד כזה שעצם קיומו מוטל מדי פעם בספק, ימצא עניין בתיאור השגרה המטלטלת של ניהול גלי-צה"ל. כלשונו של נאור: "כמעט כל אחד מהימים היה סוער ומרתק. לא היה לנו בתחנה אף רגע אחד של שקט".