ברוח הימים האלה התנהלה לאחרונה שיחה ביני לבין ראש עיר חשובה בישראל, שזכיתי להיות מחנכו בימי נעוריו, ומזה כמה עשורים אנו שומרים על קשרי ידידות קרובים וחולקים מדי פעם מחשבות על הקורות אותנו בארץ הזאת. השיחות תמיד רבות עניין, כי על כן, הוא איש פוליטי מיומן, ישר דרך, מאמין בבוחריו ובוחרים מעריכים נאמנותו לדרך בה הם הולכים ועל פיה הם בוחרים. הוא יודע שיש עולמות הנשענים על אדנים שאינם פוליטיים במובהק, מכבד דעת הזולת ועל כן עם איש כזה, נעים לקיים מדי פעם שיחה.
"אולי נרחיב אחרי הבחירות", אמר לי. "אמנם אני ראש רשות, והבחירות אינן נוגעות כביכול לעירי, אבל אתה מבין כי בחירות לכנסת מטילות על איש פוליטי תוספת מטלות. כך תמיד, בבחירות אלה עכשיו שהן גורליות מפני שלא יהיה סבוב שלישי מיד אחריהן אם תיגמרנה בלא הכרעה, ועל כן יש סכנה כי הבוחר ייצור תיקו אבל הנבחרים יעשו הסדרים שיביאו מי יודע מה, ויפקיעו למעשה את הבחירה מידי הבוחר". "אכן", אמרתי לו, "הבוחר איננו נותן רוב לשום מפלגה. הוא בוחר באחד מן הגורמים שישב אחרי הבחירות בדיון הקואליציוני כדי לקבוע - שלא על דעת הבוחר - על איזה ממשלה יגיעו כל תגרי שוק השלטון להסכמה. על כן זאת הפעם, ככל פעם, חלקו של הבוחר בדמוקרטיה שלנו צומצם עד למאוד מאוד". "המפלגה שלי צריכה לצאת מן הבחירות עם ניצחון ברור. לא עם רוב ברור. זה לא יהיה. אבל עם ההישג היחסי הגבוה ביותר. זה ממשמעו של ניצחון. זה היעד. ואני, למרות שסדר העדיפויות שלי כראש עיר נקבע על-פי הקפת עולמי, למשל, כי החינוך העירוני עומד בראש כל מעייניי, למשל כי אינטגרציה בין ותיקי העולים לבין העולים שזה מקרוב נחתו כאן היא משימת על, למשל כי הביטחון האישי של האזרח - ביטחון מסוג אחר של ביטחון עליו ממונה המדינה על גבולותיה - יובטח במידה היותר אפשרית. זה כראש עיר. אבל כשזה נוגע לבחירות לכנסת, סדר העדיפויות שלי הוא ברור. שלטון. הבחירות הן על השלטון".
הסכמתי עם הדיאגנוזה. אמרתי לו כי הוא משקף בדבריו את החולשה המגדולה ביותר במערכת הדמוקרטית שלנו. סדרי העדיפויות על-פי הערכת הצרכים הקיומיים של החברה, לא נדונים, הם לא על סדר היום, לא ביטחון, לא יחסים בינלאומיים, לא רמת החיים, לא זהותה של המדינה בתוך המציאות רבת הפנים של אוכלוסייה, רק מי ישלוט. על מה? על השלטון. מי ימשול? על מה? על הממשל. כדי לשלוט אין צורך בדמוקרטיה. הרודנים עשו את זה טוב יותר. יעיל יותר". "מורי ורבי", השיב לי ידידי, "הציבור בוחר כדי להחליט לידי מי הוא יעביר את השלטון, במי הוא רואה את המתאים ביותר לשלוט, על כן הוא דמוקרט גם כשהמטרה של הדמוקרטיה היא 'השלטון למי'".
היה לי קשה. שמעתי מפיו מה שלמרבה צערי מקובל היום על רבים וטובים בישראל. בידי מי יופקד הכוח. "דמוקרטיה", אמרתי לו, "נועדה לקבוע בידי מי תופקד האחריות להובלת המדיניות המיטיבה עם האזרח, כל אזרח. על מה הוא הטוב נטוש ויכוח. ההכרעה היא בידי הרוב. משהכריע, ובחר בנציגו, הופך הנבחר למשרתם של אזרחיו, לא למי שיש בידו הכוח לאכוף עליהם את משנתו, או את דעתו, או את הפקידות שלו. בתפילת יום הכפורים של כהן גדול כלול המשפט "ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו" (ויקרא רבאט). ורבן גמליאל אמר למי שביקש להעמיד בראש והם סרבו בגלל גודל האחריות", כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבות אני נותן לכם" (מסכת הוריות). הדמוקרטיה בוחרת כדי שהציבור יחליט על מי יטיל את העבדות. הכוח הוא שלו. לא של הנבחר. הוא הריבון. לא הקיסר.
אבל למרבה הצער, לא כך מתנהלים היום. בשלטי החוצות יש רק תמונות של קיסרים. רק דיוקנאות של מי שיעמוד בראש המפלגה. העם כאילו מודיע בזה שהוא מוותר על כוחו ומעניק אותו לשליט. זה עיוות. זה יוצר דמוקרטיה נובלת ושררה פורחת. לא צריך לא תוכנית, לא סדרי עדיפות, לא מצע, לא התמודדות על החיוני גם כשהחיוני כואב, רק שלטון". ידידי התקשה להסכים אתי. אבל כבעל נימוסים טובים מנוער, נזהר, ורק אמר כי אני חי במציאות מדומיינת, כי הפוליטיקה איננה סמינר רעיוני, אלא שדה קרב. הלוחמים כולם ישרים כמובן, אבל הם לא משרתים. הם מנהיגים. זה לדעתו שליחותה של הדמוקרטיה, להמליך מנהיג עליו אפשר לסמוך בכל מזג אוויר, רוגע או סוער. "משרת", אמר, זה משהו רומנטי שלא קיים אלא בחלומות באספמיא. "אבל ניחא", נכנע, "תגיד אתה על מה היית עושה בחירות, איזו בעיה היית מציב בראש כל הבעיות שזקוקות לפתרון ועל מי היה מטיל את האחריות לחתור לפתרון הראוי בעיניך"?
בחירות זקוקות לתשוקה
ברור היה כי הוא לא מצפה שאומר לו כי בראש כל הנושאים ניצב נושא הביטחון, או מדינה אחת לשני עמים או שתי מדינות לשני עמים, או מדינת הלכה או מדינת חוק, יחסי דת ומדינה בכלל, או כלכלה חופשית או כלכלה רגולטורית, או כל כיוצא באלה נושאים קרדינליים שהם חלק מן המצאי העצום של בעיות לא פתורות שכל מערכות הבחירות סירבו להתייחס אליהן מאז יש בחירות בישראל. אנחנו חיים את הבעיות הלא פתורות. מפאת משקלן איננו מנסים להרים אותן שמא תישברנה כתפינו, ואנחנו מנהלים את חיינו סביבן, מנהלים אותן לטוב ולמוטב, אבל כאמור אין בנו את אומץ הלב הציבורי להציע להן פתרון ולהיאבק על יישומו. הקונסזוס הוא - לא נוגעים! על כן בחרתי לומר לו אשר עם לבי כאילו הבעיות הלא פתורות שהזכרתי מקצתן אינן על סדר הים.
"אתה שואל מה הייתי מציב בראש הכל הבעיות הזקוקות לפתרון ועליהן הייתי הולך לבחירות? אומר לך. "החינוך"! הוא חייך. "אתה רואה מישהו הולך לקלפי בישראל על חינוך? בחירות זקוקות לתשוקה. אתה יכול להעלות על הדעת מצב בישראל בו מפלגות תצאנה מלאות תשוקה להיאבק על מקום בכנסת בנושא החינוך? יותר מאשר על עצם השאלה הגורלית מי בשלטון"? "ואף על-פי כן", אמרתי לו, "הייתי עושה כל שלאל ידי כדי לשכנע את הציבור כי החינוך הוא נושא קיומי בישראל, כמו בכל מדינה, ושיש בהחלט סיכוי להפוך אותו לנושא לוהט בבחירות דמוקרטיות". "תסביר", אמר. והסברתי.
"הציבור בישראל צריך לקבל החלטה אם הוא דוגל במערכת חינוכית המבוססת מלכתחילה על עידוד הפערים לשם קידום מצוינות בקרב אליטות, או במערכת חינוך הלוחמת בפערים כי הם מאיימים על עצם קיומה של ישראל כמדינה סולידרית. זאת שאלה בוערת. האם נכון להמשיך ביישום מדיניות על פיה הולכים כספי המיסים של כלל הציבור לחינוכם של ילדי ישראל באורח בלתי שוויוני יזום. השדרה הפוליטית בישראל יצרה מפתחות של תקציבים שונים לדתיים, לחילוניים, ליהודים, לערבים, לילדי החרדים, לילדי המרכזים הכלכליים הדינאמיים, לילדי הפריפריה. התוצאה הבלתי נמנעת היא שסיכוייהם של נערים ונערות המשתייכים לקבוצות התמיכה המוגברת הם גבוהים להשתלב כמבוגרים בעיסוקים בהם רמת חייהם תהיה גבוהה, מעמדם החברתי יהיה נכסף, עתידם הכלכלי יותר מובטח, ומקומם בשדרה המנהלת את הארץ שמור בוודאות רבה. לעומת זאת, הנערים והנערות בקבוצות הפערים הנחותות, יוצאים לחיים כשידם על התחתונה מלכתחילה. אמנם, "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה", הורו חז"ל, ובדיעבד יש מעוטי יכולת שפרצו את חומות הפערים והגיעו למימוש יכולותיהם ושאיפותיהם מעוררי הערכה והערצה, אולם רוב ילדי הקבוצות בהעדפה תקציבית נמוכה, יחיו חיים נמוכים יותר. זה עוול. זה לא צודק. זה חטא. מדינה לא יכולה להתקיים לאורך ימים על חטאים מעין אלה בלי לתת את הדין.
על זה הולכים לבחירות. יעמדו אלה שיכולים להצעיד את ילדיהם דרך בתי ספר יוקרתיים, בתמיכה של תשלומי הורים שופעים, בסיוע של ערכי שיעורי עזר, בהתמודדות על-כניסה למחלקות אוניברסיטאיות נחשקות, מול הורים שאינם יכולים אובייקטיבית לעמוד בתחרות הזאת, ויחליטו על מי להטיל את האחריות לניהול המדינה, למי שמעודד פערים או למי שנאבק בהם". הציבור הישראלי צריך לקבל החלטה אם הוא רוצה להיות חברת היי-טק, ועל כן ישעבד את מערכת החינוך שלו למקצועות הריאליים, מתוך אמונה כי עתידה של מדינה תלוי בשילובה בעידן הטכנולוגיה כערך, לא כאמצעי, או אם היא רוצה במערכת חינוך בה עומדים המקצועות ההומניים, ברמה אחת בהשוואה למקצועות הריאליים, בחינוך המחפש את הערכים ולא את המחיר, בחינוך הרוצה לפתוח לפני בוגריו את עולם הדעת המגוונת, את עולם התרבות היהודית עתיקת היומין והמתחדשת, את תרבות העמים, את גילויים של משניות פילוסופיות המעשירות את הדעת ולא רק את הידיעה. על זה הולכים לבחירות".
הציבור הישראלי צריך לקבל החלטה אם הוא מוכן להעלות את מקצוע ההוראה לרמת הכנסה שתבטיח כי המצוינים בתוכו יילכו להרביץ תורה בבתי הספר, או אם הוא רואה בהוראה מקצוע שאין בו את המעמד המבטיח כי הילדים יזכו לטובים במדריכי חייהם. הוא יצטרך להחליט כי אם הוא רוצה במורה שיראה בילד את הגורם הסוברני או אם הוא רואה בו את הגורם הסביל הנמדד על-פי היענותו לדפוסי החשיבה שהטמיע בו מורו אחרי שנטל את חרותו. מתוך איזה נוער יצמחו מובילי הציבור של מחר, מתוך הנוער שחונך לסבילות, שביצעו בו מניפולציות תודעתיות, או מתוך נוער שחונך למחשבה יצירתית עצמאית ונועזת, לחריש בלהב המחרשה שהוא הכין על-פי דרכו, או בלהב סידרתי שזימנו לו".
מאבקים לוהטים
"הציבור צריך לדון ולהחליט איזה מין משרד חינוך הוא רוצה, משרד שיעודד חדשנות, שיהיה ער לעובדה כי בעולם בו הכל השתנה כמעט לבלי הכר, נשארה כיתת הלימוד כפי שהייתה בימי אבותינו, לוח לבן או שחור, היינו הך, אבל לוח מול קרוב לארבעים תלמידים, מורה אחד, שינון, ציות לספרי הדרכה הנוגעים גם נגיעה גסה בעולם הערכים המקובל על המשרד המתחלף עם כל שר פוליטי הבא לכהן בו, סדנת בחינות, קביעת איכות על-פי בחינות, עידוד הציון כאייקון ההצלחה, או משרד א-פוליטי במובהק, במדינה סופר פוליטית במפגיע, שיבטיח בהגינות מקסימלית את תלותה של המערכת ביעדיה ולא את תלות היעדים בשריה. זאת שאלה קיומית. ישראל, שלא ככל מדינה אחרת, היא מדינה יהודית ודמוקרטית כשהמתח בין השניים לא יחדל לעולם, היא מדינה שיש לה עם יהודי בתפוצות, ומדינה שתפוצותיה רואים בה גם מדינה שלהם, היא מדינה שיש בה יהודים וערביים בעלי מעמד אזרחי שנוכרח להיות שוויוני אבל בעתות של מתח לאומי נמשך, נערמים אבני נגף על עצם ההנחה ששוויוני הוא מוסרי. הציבור צריך להחליט מה תפקידו של משרד חינוך במציאות הזאת, מה גבולות סמכותו, מה אופקי פרישתו. בבחירות על כך, יהיו גם יהיו מאבקים לוהטים בתשוקה".
"הציבור צריך להחליט כי החינוך הוא נטל המוטל על בתי הספר אחרי שהאקלים הישראלי כולו משחרר לתוך כיתת הלימוד נערים ונערות הגדלים במזג אוויר אלים, מול שיח מבוגרים נמוך, בצל פולמוסים ציבוריים בהם מי שאינו מגיע וסכין לו בין השיניים נחשב לרפה, לתבוסתן, מופת לכשל חסר תקנה, מול מפגנים פרלמנטריים בהם הבוטות נחשבת לסמל של הצלחה, החנופה לסמל של נאמנות, הראווה לסמל של חריצות עמלנית, מול מסכי טלוויזיה בהם הכתוביות של התרגום לעברית גסות שבעתיים מן המקור באנגלית עד ששוב לא נעים לצפות בתוכנית בחוג המשפחה. במילים פשוטות, הציבור צריך להחליט כי חינוך הוא מצרך שאם אינו מונח על הדוכנים כולם אלא אך ורק על דוכן בית הספר, הוא אינו יכול לך השיג את מטרתו, הכנת האיש או האישה הצעירים לחיים ערכיים ויצירתיים בבגרותם".
חברה מחנכת. לא בית ספר. אם חברה אינה מחנכת, ובית הספר הוא השתקפות של החברה, שווא שקד שומר. איש אינו יכול להכתיב לחברה מה מותר לה ומה אסור לה, אין להעלות על הדעת קיומו של צנזור ערכים, אבל אחריות קולקטיבית של נבחרי העם ליצירת אקלים חינוכי הוא מצוות עשה, והציבור צריך להחליט אם הוא ייתן את קולו לכל מי שהוא פוליטיקאי זריז או גם אם הפן של מעמדו בתחום התנהלות האישית, לשונו, שיחו, הצנע לכת שלו, הם רף הקובע אם יבחרו בהו או אם לאו. לעתים יש רושם שהצבור וויתר על כך. מול התנהלות לא ראויה של מי שחביב עליו הוא יכול להפטיר - 'כל הפוליטיקאים מושחתים'. או 'זה לא ראוי, אבל זה כך הפוליטיקה'. לא נכון. מה שראוי הוא ראוי. מה שאיננו ראוי איננו ראוי. אם הלך אם מלך היינו הך. להפך, הדרישה להתנהלות ערכית וראויה בתחומים בהם אנשים ונשים צריכים להתמודד אלה מול אלה, היא דרישה היוצרת את האקלים החינוכי בו גדל הדור החדש. לכן על ערכים הולכים לבחירות. בתשוקה".
אני אומר הדברים האלה, אמרתי לידידי, ביום בו מתחדשת שנת לימודים על ילדי ישראל. זה צריך להיות יום של התבוננות, של בחינת יחסנו לעולם החינוך. העתיד בא תמיד. בעתו. צריך להתכונן לאמץ אותו כהזדמנות לחידוש, לריענון, לסלילת נתיבים חדשים, לעליית מדריגה, לאתגר מעורר ציפייה לא מחר אלא כבר היום. שנת הלימודים הנפתחת היא שנתם של ההורים המשחררים לתוך שדה המערכה את אזרחי המחר באחריות שאין גדולה ממנה - האחריות לחיי הילדים שיהיו לבוגרים".
בכאן סיימתי מה שהיה בחינת הסבר לטענתי כי נושא החינוך הוא נושא ראוי ללכת עליו לבחירות. ידידי הקשיב רב קשב. לא הוסיף ולא גרע, אבל בטרם נפרדנו, אמר לי בחיבה, "היה מעניין, אבל אני חושש מר יצחק מאיר, כי אתה כבר לא תהייה פוליטיקאי... אבל תן ותיגמרנה הבחירות שבפתח, ואני מבטיחך כי אני שב אל עירי לעשות בה את המתחייב, כי אני יודע, על-אף מחויבותי המובנת מאליה למאמץ של הבחירות לכנסת, אני אומר בהכרה, כי השלטון המקומי, יותר מן השלטון המרכזי הוא הנושא את תקוות החינוך בארץ. לא אמרת את זאת בהסברים שלך. דיברת על מה ראוי ללכת לבחירות. זה לא יקרה. אבל, אנחנו, היושבים בקרב אזרחי מקומותינו, המכירים אותם מקרוב הכרה אינטימית הרבה יותר מאשר השלטון המרכזי, אותם ואת ילדיהם, אנחנו יודעים כי החינוך הוא הסולם בו עולה עיר מעלה מעלה ואזרחיה כולם עלולים עמה יחדיו גם הם מעלה מעלה. מה אומר לך, אני מחכה שהבחירות תהיינה מאחורינו...".
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
