הצונאמי המדיני - ההיגיון והאינטרס הלאומי

האם אנו חווים את התגשמותו של "חזון אחרית הימים"? דומה כי עידן הנורמליזציה עם העולם הערבי הפרגמטי, מבשיל וקורם עור וגידים לנגד עינינו.

"שלושת הלאווים של חרטום" מ-1 ספטמבר 1967 - המוטו המחייב של ה-ליגה הערבית הפכו ל"אות מתה", לאנכרוניזם בהתגלמותו, למושג מיתולוגי מעידן אחר.
סממני הצונאמי המדיני ניכרים כבר כאן, אולם בהיפוך יוצרות מזווית הראייה של רואי השחורות המקצועיים, מעין נקמה מתוקה שיש בתוכנו המתקשים לעכלה.
הנסיבות הגיאופוליטיות מייצרות מפגשי אינטרסים, סינרגיה, הזדמנויות אזוריות ותשתית של בריתות, שאיש לא העלה על דעתו אך לפני עשור. ישראל הופכת כיום למושא לחיזור, הן בשל עוצמתה הצבאית, המובילות הטכנולוגית, זיהוי האיום המשותף ותעוזת מנהיגיה.

זהו ללא ספק עידן חדש במרחב המזרח תיכוני, המעגן תפיסת עולם פרגמטית, שאותה מוביל זה מכבר, ראש הממשלה נתניהו, על אפם וחמתם של גורמי ההערכה בארץ ובמערב, אשר דבקו בקונספציית "פלשתין תחילה". הגישה הריאליסטית מביסה אפוא את הדוגמטיות המחשבתית המוזנת ע"י תפיסות עולם פרוגרסיביות, שאינן תואמות את כללי המשחק במזרח התיכון. לא עוד שטחים תמורת שלום, אלא שלום הדדי ונורמליזציה מליאה, שאין להעלות על הדעת כי יהיו לצנינים בעיני גורם פוליטי ציוני כלשהו.

המהלך הדרמטי לנרמול היחסים הדיפלומטיים עם איחוד האמירויות ממחיש כאלף עדים, כי אנו מצויים בעיצומה של תמורה אזורית רבת משמעות הטומנת בחובה תשומות המהוות מכפילי כוח בהיבט מיצובה האסטרטגי של מדינת ישראל.

הפוטנציאל הגלום במיסוד מלא של הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי לא יסולא בפז, ויש בו גם כדי לשדרג את ההיערכות האופרטיבית להתמודדות עם האיום הגרעיני הקיומי הנשקף מאירן. אין תימה כי טהרן צופה בעיניים כלות אחר המגמות האזוריות החדשות, ומזהה בהן ממד משמעותי מאיים, המחייב הערכת מצב מחודשת.

שינוי הפאזה מזווית הראיה של מדינות ערביות משתקף בחדווה "לצאת מן הארון", גם אם משמעות הדבר מבחינתן הותרה מאחור של אמנת הליגה הערבית (מ-1945), שאחד מסעיפיה מנחה עקרון של החלטות פה אחד בהקשר הישראלי. עצם כינונה של הליגה הערבית כאורגן נוכח בזירה הבין לאומית, נטוע כל כולו במוטו של טרפוד המפעל הציוני בארץ ישראל, ומכאן מזדקרת לעין התמורה המשמעותית שלה אנו עדים בעצם ימים אלה.

העיתוי הנוכחי חווה שלבים רגישים ומורכבים של תהליכים המתנהלים במקביל מול מספר מדינות ערביות, לקראת מהפך תודעתי היסטורי. בידינו הדבר, וחלילה לנו אם יריבויות פוליטיות פנימיות ומאבקי אגו, יהיה בהם כדי לתקוע מקל בגלגלי הדיפלומטיה המושכלת והיצירתית, שהשתיקה היא הממד ההכרחי להצלחתה.

ספק אם גם מתנגדיו הפוליטיים הצרופים יתכחשו לעובדה כי ראש הממשלה נתניהו הוא הציר המרכזי המניע את התהליך המדיני חסר התקדים. המצרף הקוניוקטורלי של נתניהו בירושלים ודונלד טראמפ בוושינגטון, מזמן ערכים מוספים ברורים, על המשתמע מכך. דינמיקה של שלום, חזקה שתהיה משאת נפש של כל ממשל אמריקני, ועל כן מתקיימת סבירות להמשכיות גם בנסיבות של חילופי משמרות בבית הלבן .

טירוף המערכות המתחולל במקביל, בחצר שלנו, עלול לצקת תשומות שליליות עד הרסניות, על העידן החדש המתרקם באזורנו, ועל כן מתבקשים הרהור עמוק וחשיבה מקדמת, באופן שיזריק תשומות חיוביות להצלחת המהלך.

הנכסים האסטרטגיים הברורים הגלומים בפריצת הדרך המדינית מול המדינות הערביות המובילות במפרץ הפרסי, ראויים להיכלל בקטגוריה שלגביה המטרה המקדשת את האמצעים. באותה נשימה, שומה שהנחת העבודה של ישראל תביא בחשבון ערכים מוספים גם מבחינתה של ארה"ב, בהקשר של קשריה הכלכליים והביטחוניים במרחב זה, בשקיפות מליאה.

בהינתן המגמות המקדמות מבחינת האינטרסים הלאומיים של ישראל, יש מקום לנקיטת היגיון בריא ושיקול דעת כבד משקל מצד רשויות האכיפה הישראליות, בהתייחס לעיתוי ההליך המשפטי כנגד ראש הממשלה נתניהו. חיוני שיתאפשר למקבלי ההחלטות בישראל בכלל ולראש הממשלה המכהן, בפרט, מרחב זמן סביר, ללא אילוצים חיצוניים מכבידים, באופן שיבטיח הכתרה של המהלכים המדיניים האזוריים ההיסטוריים וחסרי התקדים. זו תהיה בבחינת הקדימה הנכונה האמורה להוכיח כי שיקולים לאומיים קודמים לשיקולי יוקרה ואגו של הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה. מסר כזה ייאפשר לעצב מחדש את דימוייה של מערכת המשפט כ"עמוד האש לפני המחנה". בהחלט חומר למחשבה.