מאז התפרסמו תוצאות הבחירות בארה"ב, נתקלתי בלא מעט כותבים ישראלים המלינים על יחסה של התקשורת הישראלית לנשיא טראמפ, על-רקע התבהרות המצב הפוליטי-משפטי
1 בארה"ב והתבססות ההערכה שהפסיד במערכה לשנת 2020.
הכותבים אינם ילדים ופליאתם על דרכה של התקשורת הישראלית בפרט ו"הדמוקרטית" בכלל - תפקידה, מטרותיה ו"המשרתים" אותנו בשמה - אינם צריכים להפתיעם. השימוש במלה "משרתיה" ולא עובדיה, על-שום שעובדים אינם אמורים לאבד את צלמם וזהותם בגין עבודתם: עבודה לחוד, וזהות אישית וערכית לחוד. בחלקים גדולים של התקשורת הישראלית רוב מכריע של העובדים מזהה עצמו עם מטרותיה הפוליטיות של הרשות בה הם מועסקים - ושל בעלי השליטה בה. לא בחנתי בקפידה מה קודם למה - הזהות הפוליטית כמניע לבחירת מקום ההעסקה, או שכירת "משרתי האידאה", כשמבחן העסקה מרכזי לכך הוא התאמתם לרוחו ו"משמעתו של מקום העבודה". נכון שלכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל, אולם אלה הם אחת העדויות החשובות לדומיננטיות הכלל בעיצוב המעשי, זה של מקום העבודה ומטרותיו.
הסקירות שמפרסמת התקשורת הישראלית ברובה על הבחירות בארה"ב, לא נועדו להביא מידע עובדתי מלא ומהימן כשם שלא נועדו להציע לשומעים ולצופים חומר למחשבה מבוסס על הכרת המערכת הפוליטית האמריקנית, השינויים בה ומשמעויותיהם. למידע כזה חשיבות מיוחדת עבור הישראלים עקב חשיבותה היחסית העצומה של ארה"ב לישראל מבחינה מדינית, ביטחונית כלכלית ועוד. באופן פרדוקסאלי ואפילו קרתני, הדיווח נועד לבטא שמחה לאיד על כשלונו של טראמפ - הנשיא האמריקני הידידותי ביותר לישראל מעולם, ולהכין את האווירה המקומית שלנו לקבלת פניו בברכה של נשיא חדש, שאף שבאופן אישי הציג עמדות אוהדות לישראל (שאיננה מזוהה כ"ימנית") נטל בדור האחרון חלק מרכזי בפעילותו של ממשלו הלא ידידותי - בלשון זהירה - של אובמה. מוקדם לקבוע עד כמה השפיע על מדיניות זו, או פעל למיתונה, כלפי ישראל. מסימנים ראשונים, בין היתר במינוי מועמדים לתפקידי מפתח באדמיניסטרציה המיועדת שלו, אין לנו יסוד מוצק לשמחה באשר לכוונותיו.
אין זה מפתיע שהשמחים לאידו של טראמפ נמנים על השמאל והשמאל-מרכז הישראלי - מקבילתה הפוליטית של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. למען הדיוק יש לציין שהזדהות זו, מתעלמת מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, זה שניצב לשמאלו של ברני סנדרס וקיצונים ממנו. אגף זה עוין לישראל, עומד בקשר מצויין עם אובמה וחותר להחזיר את ישראל למדיניותו הנפסדת של מי שערער את יציבות המזרח התיכון, הביא בו למספר רב של מעשי איבה, לאובדן חיים ופגע בראש וראשונה במדינות ידידות לארה"ב. מי שמשליך את יהבו על קרן הצבי, סופו שקרן זו תינעץ גם בו.
במשחקי השילובים של חוגי שמאל בישראל עם המפלגה הדמוקרטית, קשורים הם גם לקבוצות אנטי-ישראליות ביהדות ארה"ב דוגמת "הקרן החדשה", חוגים אנטי ציוניים, נאציים, איסלאם קיצוני ועוד.
2 במשחקים אלה מצפים "נערי השמאל" שלנו למצוא בצד האמריקני חוגים שירסנו את מדיניותו של הימין הישראלי, כפי שעשו, למשל, בהכשלת תוכנית הסיפוח (החלת החוק הישראלי) של הישובים היהודיים באיו"ש לישראל. תקוותם, על-רקע הבנתם שהם מיעוט הולך וקטן בציבור היהודי בארץ, היא שהשמאל בארה"ב, ובמיוחד חוגים יהודיים "מתקדמים" בשמאל הזה, יסייעו להם ב"מהלכי גמביט", לטרפד את המדיניות שרוב הציבור הישראלי חפץ בה, והימין הישראלי הוא מבטאה המובהק. תפקידה של חתרנות זו הוא להותיר את עוצמתם הפוליטית בישראל ברמה רלוונטית לחזרה לשלטון.
3 תפקיד נוסף הוא למנוע באמצעות "השפעה אמריקנית" (דמוקרטית), מהלכים ישראלים בלתי-הפיכים, שישנו את מעמדה הבינלאומי, הביטחוני או הכלכלי, וימתנו את חולשת תדמיתם הפוליטית בדעת הקהל הישראלית, לצורך המהפך השלטוני.
אין זה סוד שרבים מהמהלכים שעשו ממשלות ארה"ב עד ל"עשור נתניהו" בראשות הממשלה, נעשו "בהזמנת" מנהיגי השמאל או בתמיכה אקטיבית שלהם. השיטה השכיחה הייתה, כניעה כביכול ללחץ אמריקני, שהוזמן בחשאי על ידם או קיבל את עידודם ואת שתוף הפעולה שלהם. קלינטון ייצג את המקרה הקיצוני ביותר בשרשרת זו ורבין היה שותפו הנאמן לה. אובמה הופתע למצוא בנתניהו מנהיג ישראלי שחשב אחרת, ואני סבור שהיחסים הבעייתיים בין השניים נבעו במידה רבה מהפתעה אסטרטגית זו.
לא היה זה מקרה שגנץ ואשכנזי, יוצאי הזרם "הפוסט-מגשימי" בציונות, חזרו ממגעיהם האחרונים בארה"ב כשהידיעה המשמחת ביותר שבפיהם היא "שהצליחו" לעכב, לטרפד או למנוע את החלת החוק הישראלי (סיפוח בפועל) על הישובים היהודיים באיו"ש. אינני סבור שהתהדרות זו נכונה עובדתית, אבל בהחלט ייתכן שסייעו לקושניר, חתנו של טראמפ, לעכב בשלב זה את הסיפוח, בכדי לקדם את ההסכמים עם נסיכויות המפרץ. אם נכון הדבר, הם אחראיים גם לעובדה שסעודיה מעכבת לפי שעה את הכרתה בישראל. ייתכן שתשתמש בכך, "בזכותם" בהשראת ממשל ביידן, כאמצעי לחץ להשגת ויתורים פוליטיים מממשלה ימנית בישראל. לדעתי, זו חבלה במדיניות ממשלת ישראל והתנהלות בלתי סבירה בשותפות פוליטית נוסח ממשלת החירום הלאומית. גם נתניהו אינו חף כאן משגיאה. אילו הציבה ישראל בראש הסכמתה לעיכוב זמני של תהליכי סיפוח מסיביים, את הכרתה של סעודיה בישראל, הייתה ההצדקה לכך ממשית ונכונה יותר. עתה עם הפסדו של טראמפ בבחירות, עשויה הסכמה סעודית לעלות לנו בתמיכה אמריקנית, במחיר גבוה בהרבה.
תוצאות הבחירות בארה"ב אינן ניצחון השמאל, כשם שתוצאות שלוש מערכות הבחירות האחרונות בישראל, לא ביטאו ניצחון של האופוזיציה. בשני המקרים מדובר בכשל של הפייבוריטים: של טראמפ והמפלגה הרפובליקנית בניהול המאבק בארה"ב ושל החלשות נתניהו בבחירות בישראל.
4 מבחינת ישראל ונתניהו חומרת הכשל נובעת מ"בזבוזה" של שנה וחצי של שלטון טראמפ, בחיכוכים הפנימיים בתוך ישראל. צפוי שסדרה שלמה של מהלכים שניתן היה לקדמם במהירות ויעילות רבה ביותר עם רוח גבית של ארה"ב, יואטו מעתה או יעצרו כליל בהשראת ממשל ביידן, ובכללם המהלך הקולוסלי שיזם וקידם נתניהו להקמת הברית האזורית הפרו-אמריקנית, שישראל היא אבן פינה קריטית בה.
החמור ביותר בהתפתחויות אלה הוא השיבוש במאבק נגד תוכנית הגרעין האירנית. הפגיעה בפח'-ריזאדה, תשבש את מהלכי האירנים הישירים אבל תחסר את המטריה האמריקנית הידידותית, שהעצימה את המאבק בכל הממדים. אל לישראל להאמין שתזכה במשהו דומה מממשל ביידן. דומני שמותר לקבוע בוודאות, שבין אם יגש הממשל האמריקני למו"מ חדש עם אירן בשאלת הגרעין ובין אם יגרר אליו בכדי למנוע התמוטטות כוללת של האיזונים באזור, יתנהל המו"מ תחת השראתם של אובמה וקרי, שושביניו של ההסכם הקודם, והדבר יקנה לאירן יתרונות התחלתיים יחסיים, בין היתר משום שנקודת הפתיחה שלהם תהיה טובה מזו של 2015. 4 שנות שלטון ביידן בבית הלבן, יחריפו ככל הנראה את המתיחות באזור ויקרבו אפשרות של עימותים צבאיים. חרף העובדה שאמר לאחרונה כי לא יניח לאירן להגיע לנשק גרעיני, ספק אם יהיה חזק או החלטי דיו לממש קביעה זו.
הקרע האישי בין נתניהו לגנץ מחזק את מגמת הנתק בין שותפי ממשלת החירום. הצפי הוא שכמויות גדולות של חיסונים תתחלנה להגיע לישראל כבר בדצמבר ותאפשרנה חיסון של כשליש מהציבור תוך חודשים ספורים. מכאן יתאפשרו מהלכים משמעותיים לפתיחת המשק, שיקדמו את עניין הבחירות ויקצינו את עמדותיו ומהלכיו של השמאל, מחשש לניצחון הימין ואובדן המאמצים שנעשו לאחרונה לתפוס שלטון בדרכים לא-דמוקרטיות בבחינת: "תמות נפשי עם פלישתים".
הסכנה הגדולה ביותר בעניין זה קשורה בייזום חתרני של מאבק חסר מעצורים בלגיטימיות הבחירות, לרבות רשימות חדשות, דרכי מנויים של המועמדים לכנסת, שינוי אחוז החסימה, טוהר הבחירות ולגיטימיות התוצאות. ערעור מסוג זה במתח ובתחושת חוסר הסובלנות והאמון הקיימים כבר בציבור, עשויים להתפתח לאי-שקט חברתי-כלכלי-פוליטי חסר תקדים. אעפי"כ, לא הייתי נמנע מבחירות, משום שהשנתיים האחרונות רוויות מהלכים אנטי-דמוקרטיים המבקשים להכריע שאלות הנוגעות לאופיה, מימשלה והנרטיב הלאומי של המדינה. אין להניח לכך להצליח.
ההיערכויות הפוליטיות החדשות המסתמנות לקראת בחירות במרס 2021, חוזרות על תרגיל הקמת כחול-לבן ערב הבחירות האחרונות ב-2019. מספר ניכר של קציני צבא בדימוס ובראשם כל הרמטכ"לים החיים עימנו כיום, למעט שניים שכשלו פוליטית - ברק ומופז - ועוד לא מעט אלופים ותתי אלופים, מתייצבים למערכה בקומבינציות זרות ומוזרות של שברי מפלגות. אלה ינסו להקים ברגע האחרון גושים פוליטיים טכניים ואמורפיים, שיתלכדו שוב לכוח שלא יהיה ביכולתו לפתור את בעיותיה של ישראל, אלא לשבש שוב את ההליכים הדמוקרטיים התקינים בה.
התלכדות זו מצביעה לפי שעה על שתי בעיות רציניות: כיצד ייתכן שרוב העם נמצא בימין הפוליטי ורוב מנהיגיו הצבאיים נמצאים משמאל למרכז? מה פשר ההתגודדות הזו של מי שרובם מעולם לא עסקו בפוליטיקה, לא הוכיחו יכולות מופלאות בתחום זה, לא הביאו לנו את הגאולה בתפקידיהם הצבאיים ובוודאי לא בשאיפותיהם הפוליטיות, ואילו עתה מתיימרים הם להחליף את השלטון ללא הצגת דרך וללא התוויית כיוון רק בזכות "הברזלים" על כתפיהם?! שאלה נוספת שצצה ועולה למראה ההתגודדות זו של ה"לשעברים" בדרכם לכסאות השרים, הסגנים, הח"כים, המנכ"לים ושאר בכירי השירות הציבורי: מהי עדיפותם על פני מי שצמח בשורות השרות הציבורי האזרחי במשך עשרות שנים? האם גם בצבא היה מתקבל הגיון זה כבסיס למינויים לתפקידים בכירים?
זרימת מתנגדי נתניהו והימין למפלגות קיימות או כאלה שבדרך, הינה מהלך ערמומי, לקדמם לשליטה על עמדות כוח אזרחיות בזכות מעמדם הצבאי; בקואליציית ימין הם "אופוזיציה מוסווית" ובקואליציית שמאל הם "אנשי שלומנו". ראינו לא מעט מהם בממשלותיו של נתניהו ובכללם המפכ"ל אלשיך, היועץ המשפטי מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן, ראשי מוסד ושב"כ וסגניהם, אלופים ותת-אלופים בצה"ל וראשי אגפים במשרדים בכירים, כגון ראש אגף התקציבים, שאול מרידור.
המספרים החריגים של גורמי אופוזיציה סמויים בשירותי הביטחון, שעמדותיהם הפוליטיות "נחבאות אל הכלים" ובצדק בהיותם בשירות הביטחוני, אך צצות עם פרישתם והצטרפותם למפלגות האופוזיציה, לאירגונים תומכים או לממשל הציבורי במעמד של אופוזיציה דה-פקטו, משבשת את ההכרעות הדמוקרטיות ואת רצון הציבור. דיספרופורציה של מספר חברי אופוזיציה בשירות הצבאי לעומת מספרם באוכלוסייה הכללית, מעידה על רמת חדירה מסוכנת של הפוליטיזציה לצה"ל.
5 צה"ל הוא מנגנון לאומי שאמור להיות אובייקטיבי ומציית בשרותה של ממשלה כלשהי. אולם גובר הספק אם כיום דבר זה בכלל אפשרי. על ועדת החוץ והביטחון והקבינט המדיני-ביטחוני לתת בהקדם את דעתם על תופעה זו והשלכותיה.
במערכת מפלגתית שכפרה כבר מזמן בצורך להתנהל ולנהל עצמה בדרכים דמוקרטיות, קיימת קלות בלתי-נסבלת בקליטת והעדפת בעלי הקשרים הטובים על פני בעלי ניסיון וכישורים רלוונטיים ומי שהוכיחו עצמם לאורך זמן בעיסוקים דומים. מכאן גם נגזרת חשיבותה העצומה של דמוקרטיה פנימית אמיתית במפלגות הפוליטיות,
6 למניעת עיוותים חמורים מאזני-הכוחות בגופי המערכת השלטונית הנבחרת, הרחבה.
יתר-על-כן, לאידאולוגיה ולהשקפות העולם חשיבות רבה בעיצוב צוות פוליטי הומוגני, בעל שפה משותפת וראיית תכלית משותפת. אם יש צורך במינוי אדם מקצועי לתפקיד מיוחד של שר או כ"ב, ניתן למנותו גם שלא מבין חברי הכנסת, ואם נחוץ לתקן לשם כך את החקיקה - לו יהי. איננו זקוקים בכנסת ובממשלה ל"כוכבי מרום", אלא לכוכבי-מעש - לחיילים ולא לגנרלים.
