זיכרון, פוליטיקה ומציאות

אריק שרון ומאיר הר-ציון מתנוססים צעירים ותמירים בתמונה נהדרת של אסף קוטין על כריכת הספר, שחיברה אפרת זֶקבָּך (על יסוד דוקטוראט, שכתבה באוניברסיטת בר-אילן), ומובילים אותנו להליכה מעניינת בעקבות יחידה 101, שפעלה רק פחות מחצי שנה - מאוגוסט 1953 עד ינואר 1954. למרות שמנתה פחות ממאה אנשים (עמ' 17), השפיעה רבות על צה"ל - יותר מכל יחידה אחרת בצבאנו מאז תש"ח.

הבחירה בתמונת השניים מאפיינת את הספר, שדן, בעיקר, בשינויים בתדמיות הציבוריות של שרון ושל הר-ציון עם השָנים, והם הפריזמה, שדרכה רוצה החוקרת לחשוף את תדמית יחידה 101 במהלך השנים - כמעט עד עתה.

יחידה 101 הוקמה בחטיבת-מחוז ירושלים (16, בפיקודו של מישאל שחם) בעיצומה של תקופת ההסתננות (פידאיון). מפה של אירועי ההסתננות, שמביאה זקבך (עמ' 40-38), מדהימה, כיוון שהיא מכסה בצפיפות כמעט את כל הארץ, ומאפיינת את התחושה הציבורית דאז של מחנק ושל אִיוּם. יחידה 101 בפיקוד שרון קמה לנוכח כישלונות מבצעיים רבים של יחידות צבאנו, שהיו מחפירים למדי, ועקובי-דם (חמת-גדר, תל מוטילה, פלאמה ועוד). עם זאת, ראוי לציין, כי יחידה 101 לא הפסיקה את ההסתננות, אלא הובילה את ביצוע מדיניות התגמול. עם איחודה עם גדוד הצנחנים 890, הנחילה לצבאנו את "מהפכת 101", בהגדרת ד"ר אורי מילשטיין, שניערה אותו מכישלונותיו, והובילה אותו להצלחותיו במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים. כלומר, זו המהפכה החשובה ביותר בצבא היבשה שלנו, והיחידה, לצערי, כיוון שהשפעתה התפוגגה עם השנים.

הערה נוספת - היו יחידות, שפעלו לאותה המטרה (יחידה 30 בפיקוד הדרום וסיירת נח"ל), והיו יחידות, שעשו פעולות גמול מוצלחות באותה התקופה ולפניה (למשל, גדוד השריון 79 מחטיבה 7).

בניגוד למקובל בציבור - מיתוס אינו סיפור-בדים (צ'יזבאט), אלא סיפור אמיתי, שעם השנים זכה ל"משמעות סמלית ואף [ל]ממד של קדושה, שגיבוריו הם דמויות אגדתיות ... והקולקטיב רואה בו רכיב של זהותו". זיכרון ציבורי הנו מנגנון המפרש את אירועי העבר ... ונועד ... גם להציע דגם לפעולה ולמודל לחיקוי". השיח הציבורי מבטא את "הלך הרוח, המחשבה, האידיאולוגיות, הערכים והפולמוסים הציבוריים בחברה נתונה. לאורך זמן השיח הציבורי מעצב את הזיכרון הציבורי". התודעה הציבורית מטופחת מהזיכרון הקיבוצי. "הזיכרון הציבורי הוא חלק מהתודעה המשותפת [לקהילה]".

יתר על כן, הזיכרון הציבורי מעיד על החברה שיוצרת אותו ומשמרת אותו ועל התקופה שבה הוא נוצר ומתקיים ...", והוא מעיד על "האופן שבו הקולקטיב מבקש לעצב את הפרט. מכיוון שהפרט אינו זוכר במישרין את האירועים ההיסטוריים, אלא ... לומד עליהם מסוכני זיכרון המעצבים ומנחילים אותו [ההדגשה שלי - אב"ץ]" (עמ' 13-11), לגישת זקבך, נועד לזיכרון הציבורי חלק חשוב בעיצוב הזהות הלאומית, שהיא "האופן, שבו החברה רואה את עצמה" (עמ' 13). על עיצוב הזהות הלאומית נאבקים, כמובן, גורמים שונים, ובעיקר - פוליטיים; ולפיכך, היא משתנה עם הזמן - עד כדי כך, שכתוצאה מהשסעים בחברה נוצרים כמה זיכרונות קיבוציים, וחלקם חתרניים, "זיכרונות-שכנגד".

היווצרות המיתוס

זקבך בחנה כיצד נוצר המיתוס סביב יחידה 101 ומתי, ואיך השתנה משך השנים. היא חילקה את התקופה לכמה שלבים, שבהם פעלו הממסד והתקשורת יחד כדי לעצב את המיתוס, והתקשורת תמכה במיתוס, והעצימה אותו בקרב הציבור. בשלב היווצרות המיתוס הפעיל הממסד שיטות שונות לשלוט בתוכן העיתונאי ("ועדת העורכים" והצנזורה הצבאית). העיתונות שיתפה פעולה עם הממסד, למרות טענותיה נגד מדיניות התקשורת של הממסד הביטחוני. כפי שקבע ד"ר ביל האמונד, ידידי האמריקני, אין אפשרות להנהיג צנזורה על עיתונות במדינה דמוקרטית מבלי הסכמתה. חלק חשוב בהיווצרות המיתוס יש לאורי דן ולאברהם ורד מהשבועון הצבאי "במחנה", שניצלו את הבלעדיות, שניתנה לעיתונם בסיקור פעולות התגמול. לצערי, לא הקדישה זקבץ ולו מלה אחת לפועלו המדהים של אברהם ורד, שצילם באומץ-לב ובתעוזה את פעולות התגמול, ולבסוף בתחילת שנות השישים עוטר בעיטור המופת על פועלו העיתונאי. רק מי שניסו לצלם בקרב יודעים עד כמה הסתכן ורד בתיעוד פעולות התגמול ומלחמות ישראל.

לדעת זקבך, האירועים, הדמויות הפועלות והערכים המרכזיים בו הם מרכיבי המיתוס של יחידה 101 (עמ' 67), שהתבסס על הביצועים הכושלים של צה"ל עד הקמת היחידה, "שהחלה את פעילותה עם שמונה לוחמים בלבד, ומנתה בשיאה כחמישים לוחמים ..." (עמ' 73). למרות שהיחידה הפכה לאגדה, היא לא הייתה חפה מכישלונות, מטעויות, מבעיות משמעת ומרגעי חולשה. משמע, המדובר בחבורה אנושית ולא במשהו אגדי.

זקבך מדגישה את הפן המוסרי בפעולות היחידה, וכמובן, את פעולת קיביה (מבצע "שושנה", שלדבריה, בוצע אור ל-13 באוקטובר 1953, אך מקורות אחרים - כולל הערה 126 בפרק השני של ספרה - מדברים על יומיים מאוחר יותר), שבה פעלה היחידה עם פלוגה מגדוד הצנחנים 890. המחברת הגדירה את המבצע כ"פעולה המוכרת ביותר, שיחידה 101 השתתפה בביצועה ..." (עמ' 77). הוויכוחים סביב תוצאות המבצע היו נוקבים כיוון שבמהלך טיהור בתי הכפר נהרגו עשרות אזרחים. בעקבותיו, הורה הקיבוץ הארצי לשלושת חבריו, ששירתו ביחידה, לעוזבה, והם סירבו. לאחר כמה חודשים הורשעו השלושה ב"משפט תנועתי", "שנועד לברר ולהגדיר את תפקידו של בן הקיבוץ הארצי בצבא, כשליח תנועתו, ולבחון דילמות מוסריות שעולות מהשירות הצבאי ... שיח דומה כמעט לא היה בציבור הרחב ובצה"ל ... בסיכום המשפט טענה 'התביעה', וטענתה התקבלה, כי התנועה קודמת לצבא ועל כן בשעה שקיים קונפליקט בין ערכי התנועה לבין פקודות הצבא, על החייל, בן הקיבוץ, לבצע פקודות 'בהתאם למצפון התנועתי שלו... עוד טענה התביעה כי כל חייל 'אינו אלא שליח קיבוצו בצבא' ועליו לנהוג בהתאם לכך [ההדגשות שלי - אב"ץ]" (עמ' 84). לקרוא ולא להאמין - אף כי זו הייתה המציאות במדינה ובצבא דאז.

המיתוס של יחידה 101 צמח ספונטנית, החל בפיקוד הבכיר בצה"ל, וחלחל לצבא ולציבור. ההצלחה המבצעית של גדוד 890 הביאה לקנאת יחידות אחרות, ובסופו של דבר הביאה להקמת חטיבת הצנחנים 202 בפיקוד שרון.

עוד בעיה מוסרית רואה זקבך, כאחרים, בפעולת הנקם, שביצעו מאיר הר-ציון וחבריו, בשבט הבדואי, שאנשיו רצחו במדבר יהודה את שושנה הר-ציון, אחותו, ואת עודד וגמייסטר, חברהּ. הר-ציון, שהשתחרר מהצבא, זכה לסיוע מגדוד 890 בביצוע הפעולה ובהעלמת-עין של שרון, מפקדו לשעבר. כמה חודשים אחרי שמשפטם בוטל בתרגיל מבריק, שעו"ד שמואל תמיר עורב בו, חזרו הר-ציון וחבריו לשרת בגדוד 890.

לוחמי 101 וגדוד 890 זכו בזמנו לתהילה משום שהגשימו את שאיפת הציונות ליצור בארץ-ישראל "עברי חדש". היותם צברים ושיוך רבים מאוד מהם להתיישבות העובדת עמעמו מאוד את העובדה, שבגדוד 890 היו הרבה עולים חדשים.

שרון והר-ציון

אי אפשר לנתק את תולדות הצנחנות הישראלית מאריק שרון, ולהמעיט מחשיבותו למהפך, שהתחולל בצה"ל לפני מלחמת סיני. "אם פרט אחד הצליח לקדם את הצבא ...". כך אמר בראשית 1956 משה דיין, הרמטכ"ל - "הרי שמפקד 890 [שרון] קבע עם הגדוד כולו עבור הצבא כולו בשנה זו מבחינת הנהגת הסטנדרט איך אפשר להילחם" (עמ' 118). להערכה דומה זכה שרון מדוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

גם מאיר הר-ציון זכה להערכה גבוהה מאוד. דיין הגדירו כ"חייל הטוב ביותר שקם לצה"ל". הוא קודם בדרגות למרות שלא עבר קורס קצינים, וזכה לעיטור העוז על גבורתו בפשיטה על מוצבי הצבא הסורי בחוף המזרחי של הכינרת (מבצע "עלי זית", דצמבר 1955) - עד שנפצע קשה בפעולת התגמול בא-רהווה (מבצע "יהונתן", ספטמבר 1956), והפך לנכה קשה. פציעתו ושיקומו העצימו את מיתוס 101 וצנחני פעולות התגמול.

זקבך קוראת ללוחמי 101 ו-890 ה"גרעין הדורי", שהביא לשינוי תפיסתי ותפקודי בצה"ל. לדעתה, ההכרה בערכם ובתרומתם של שרון ושל הר-ציון, תוך התעלמות ממה שהיא מגדירה, "היבטים בעייתיים בהתנהלותם", שיקפה גם את היחס ליחידה 101 ולצנחני פעולות התגמול (עמ' 123).

לדעתי, זו בעיה במחקרה, כיוון שהיא מפנה את הזרקור לשניים, אישית, ולא לפועלן של יחידותיהם ושל שאר הלוחמים המובילים בהן.

התבססות המיתוס

אחר כשלוש שנות היווצרות, עבר המיתוס לשלב התבססותו - ממלחמת סיני למלחמת ששת הימים. בתקופה זו הפכה העיתונות לסוכן הראשי של הזיכרון.

בסוף התקופה החלו להציץ ניצני ביקורת מוסרית על פעולות התגמול שלפני מלחמת סיני, ובעיקר, על פעולת קיביה. זאת, בניגוד להצגת הפעולות כחסרות דופי מוסרי לפני כן. אך הביקורת הייתה, בעיקר, מעל דפי הארץ, שייצג ועדיין מייצג מיעוט זעיר באוכלוסייה היהודית במדינה. הביקורת נבעה, לדעת זקבך, ממשקעי הדיון ב"עסק הביש" ("הפרשה") במצרים.

בתקופת "ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים גאתה החרדה בקרב הציבור היהודי בישראל, וחיזקה את מיתוס יחידה 101, שגויס להרים את המוראל.

היסדקות המיתוס

הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הביא לזחיחות-דעת, לשאננות, ליוהרה ולאופוריה בישראל. בין השאר, לאחריה פורסמו שלושה ספרים חשובים בקיבוע המיתוס של יחידה 101 - של אורי מילשטיין, של דן מרגלית ושל מיכאל בר-זוהר (תחקיר: איתן הבר). זה מאושש את טענתי, כי הסוכן הטוב והיעיל ביותר לזיכרון הוא אדם ו/או יחידה, שבהם מדובר. ענווה אמיתית וענווה מזויפת מקפחים את אלה שעשו את המלאכה. יש המונים כאלה בתולדות מלחמות ישראל, שמרגישים מקופחים, כיוון שהודרו מהזיכרון הלאומי משום שלא יזמו את הזכרתם.

פרשת שלושת הספרים מעניינת. מילשטיין, שפתח ראשון באזכור יחידה 101 וצנחני פעולות התגמול, עשה זאת ביוזמתו. בתגובה לביקורת מילשטיין עליהם, יזמו הצנחנים את כתיבת שני הספרים האחרים, וסייעו למחבריהם. כך, נוצר פולמוס, שהגביר את העניין בספרים. הרבה צעירים קראו את ספרי מילשטיין על 101 ועל הצנחנים (עד היום), והם נהרו לצנחנים.

הענקה הראשונה של עיטורים בצה"ל, ביום העצמאות ה-25 (1973), שימשה תמריץ להיזכר ביחידה 101 ובצנחנים - לאור ריבוי העיטורים של אנשיהם.

לדעת זקבך, בסוף תקופה זו החלו להיבקע סדקים בסיפור ההירואי של היחידה, והיו בו סיגים רבים וגם היו סדקים בדמותם המיתולוגית של הלוחמים. עם זאת, החלו לצוץ דמויות נוספות - אהרן דוידי, מוטה גור, משה פלס (סטמפל), רפול, אריק רגב, חנן סמסון, קצ'ה, ירמי ברדנוב ועוד. חלק מבכירי הצנחנים דאז הפכו לדמויות ידועות בציבור הישראלי - שרון, גור ועוד.

לטענתה, עיסוק רב בסיפור הצנחנים דאז היה דרך הפריזמה המוסרית: האם הם שמרו על מוסר לחימה. שוב עלו פעולותיו של הר-ציון (כולל נקמתו ברוצחי אחותה וחברה), פעולת אלבּוּר̤יג', פעולת קיביה ואחרות - כולן בדיון של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים ולא בדיון של שנות החמישים.

התערערות המיתוס

מלחמת יום הכיפורים [להלן - מי"כ] הממה את החברה הישראלית, את צה"ל ואת מוסדות החברה. המלחמה שינתה את השיח הציבורי בישראל, ולדברי זקבך, העמיקה והרחיבה את "התהליכים החברתיים שהחלו כבר במלחמת ההתשה, שבבסיסם עמדו הירידה במעמדו של הצבא ובנכונות הציבור לשאת בעול הביטחוני ..." (עמ' 269). כיוון שאינה מביאה בספרה סימוכין לטענה זו, אחלוק עליה מאוד. מחקרים - גם שלי - מצאו, כי ירידת מעמדו הציבורי של צה"ל הייתה זמנית וקצרה אחרי מי"כ, והמלחמה לא פגעה כלל בנכונות הציבור הישראלי לשאת בעול הביטחוני.

החוקרת טוענת, שלאחר מי"כ הייתה בחברה הישראלית נטייה "לבקר את הממסד הביטחוני ולירידת מעמדם של אנשי הצבא [ובהתאם] הועצמו היבטים שליליים בדמויות ההירואיות של ותיקי פעולות התגמול וניתן יותר ביטוי לאישיותם הרב-צדדית ..." (עמ' 274-273). בתקופה זו נכנס אריק שרון לפוליטיקה הישראלית, ומאיר הר-ציון פעל ב"גוש אמונים"; ושני הדברים שימשו מנוף לתקיפתם, ומכאן, לדברי זקבך, לערעור המיתוס.

יתר על כן, באותה תקופה "החל להתערער האתוס הביטחוני הישראלי וקמו לו אתוסים מתחרים ..." ו"התמתן הפטריוטיזם הישראלי". עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ירד, לדבריה, "מעמדו של 'העברי החדש' [שצנחני פעולות התגמול סימלו], שסימל גם ירידה במעמדם של צנחני פעולות התגמול" (עמ' 286).

כללית, דעך העיסוק ביחידה 101 אחרי מי"כ. נושאים צבאיים חדשים תפסו את עיקר הסיקור, וסולם ערכים חדש בתחום מוסר הלחימה, שאימצה החברה הישראלית, ערער את מיתוס יחידה 101.

התפרקות המיתוס

זקבך טוענת, שמיתוס יחידה 101 התפרק במערכת שלום הגליל, ש"העמיקה את המגמות שניכרו בבירור בחברה הישראלית אחרי מי"כ: ערעור הקונצנזוס הביטחוני-לאומי והרחבת השסע בין ניצים ליונים בחברה ..." (עמ' 305).

החרפת השסעים בחברה הישראלית הפכה, לדברי זקבך, את מיתוס 101 למיתוס סקטוריאלי-ניצי - כלומר, שייך רק לימין הישראלי; וכך, "הפרטת החוויה הקולקטיבית הביאה להתפרקות המיתוס מתפקידו המאחד" (עמ' 333).

בספר תיאור מעניין של החברה הישראלית מבעד ליחסה למיתוס מסוים. אלא שהבעיה העיקרית בספר הנה הטיה ברורה - כיוון שמיתוס צנחני פעולות התגמול נידון, בעיקר, מבעד לסיקורו בעיתונים, המושפע מאוד מנטיות פוליטיות של העיתונות ושל העיתונאים.