|
|
הקהל יאהב [צילום: הדס פרוש/פלאש 90]
|
|
|
|
|
סופר ישראלי עטור פרסים, גימ"ל דל"ת תשואה, מצא את עצמו בפרשת הדרכים הקריטית בחייו. הוא כבר קיבל אינספור פרסים בעבור הרומנים המהוללים שלו, פרסים הן אמנותיים הן ממשלתיים-לאומיים, אך עדיין ידו נטויה ויש כוח במותניו. לאן עליו להמשיך מכאן?
הבמה מזמן קורצת לו - אולי לכתוב מחזה? על פניו זה לא עסק מסובך: הרומנים שלו מלאים בדיאלוגים, והרי מה זה מחזה? דיאלוג אחד גדול. אבל האם התיאטראות יתעניינו ביצירה שלו? - הוא בכול זאת לא נחשב למחזאי...
אלא אם כן הוא יציע להם קונצפציה בלתי רגילה, משהו יוצא מן הכלל. הקונצפציה שתפיל אותם מהכסאות הנוחים שלהם. זה לא פשוט בעידן שלנו כאשר כל הפרות הקדושות כבר נשחתו, הקהל מפהק במראה של שחקנית עירומה וכלל לא מתרגש מכך שהגיבור הראשי משתין על הבמה והנתזים עפים עד לשורה הראשונה באולם.
בהיותו סטודנט בחיפה הסופר שלנו גר באותו הבניין עם אישה זקנה ניצולת שואה. על ידה השמאלית היה קעקוע, מספר ארוך בצבע כחול: זיכרון ממחנה ההשמדה. אישה מתנשאת, יש לומר, תמיד התהלכה עם ראש מורם, בעלת לשון חדה, דיברה בציניות, לא עשתה חשבון לאיש, אפילו לפקח העירייה שבא לרשום דוח על כביסה במרפסות הדיירים.
היא תהיה גיבורה מצוינת... הסופר יודע שבאחד התיאטראות הגדולים בארץ ישנה שחקנית בגיל מתקדם אשר תגלם באופן מושלם את הדמות. אבל בעבר כבר העלו בתיאטראות המחזות עם הדמויות של ניצולות השואה, והרבה. במה היא תהיה שונה? אחרי מחשבות רבות פלחה במוחו של גימ"ל דל"ת מחשבה מעולה: "אני ההפוך אותה לגזענית"! זה מהלך מבריק - ניצולת השואה, קורבן של הנאצים - גזענית בעצמה! לא, האישה ההיא בחיפה לא הייתה כזאת, אך זה לא יצירה דוקומנטרית, לא?
ובכן, נצולת השואה - גזענית בעצמה. יש להניח שמישהו יכעס על זה, יקים זעקה - לא נורא, זה יעורר דיון בתקשורת, דברים כאלה רק מגבירים עניין... את מי הגיבורה תשנא? ברור, שאת בני הדודים. נגיד, בחור ערבי מנקה מדרגות בביתה. לו היא תציק תמיד, תאמלל את חייו, תקרא בשמות רק משום שהוא לא יהודי. מצוין. חדש. בלתי רגיל. בתיאטרון ללא ספק יקפצו על זה.
אבל זה לא מספיק... נגיד, לזקנה הגזענית יש בן, איש עסקים אמיד. והוא מחליט לשדוד את הווילה של שכנו. מה לאיש עסקים אמיד לשדוד? הכל חייב להיות מפתיע, לא שגרתי, קפיץ. זה העניין - איש לא מצפה שעשיר ישדוד - אז הנה לכם! ישר בפרצוף! והאיש האמיד הזה מכריח את הבחור הערבי שגם כך סובל מיחסה המשפיל של הזקנה, לחדור לווילה דרך חלון כשבעליו יהיה בחו"ל, ולפתוח לו את הדלת. אפשר להוסיף סיבוכים ותהפוכות: האזעקה תפעל, השכנים יתפסו את הבחור, והמשלח יכחיש שהכריח אותו, להפך - יטען שניסה למנוע ממנו את המעשה.
"אני אראה להם את פרצופו האמיתי של עשיר יהודי", חשב לעצמו המחזאי המזדמן, "רעיון סוציאליסטי ממדגרה ראשונה"! הכל טוב ויפה - אבל לא מספיק. תיאטרון זקוק לדרמות. חסרים קטעים שמוצאים את הקהל מהאזורים הנוחים. לא קל לחדור לתיאטראות, פועלת שם קליקה שלא מכניסה זרים. צריך משהו מזעזע. נגיד, לאיש העסקים יש בת בת 15. והיא... גמ"ל דל"ת תוך גיחוך חיכך בידיו.
ביקורת מפרגנת
לאחר חודש ימים מנכ"ל אחד התיאטראות הלאומיים זימן לחדרו את הדרמטורג של התיאטרון.
"המבקרים צודקים", צינן המנכ"ל תוך שהוא מזיז הצידה את חבילת העיתונים בהם עלעל מקודם. "הרפרטואר שלנו בזמן האחרון נמוך, ללא עומק, ללא קונצפציה. רק קומדיות קלילות. כן, הן מכניסות לא רע לקופה, אך לא זוכות לביקורות משבחות בכלי התקשורת המובילים. אנחנו צריכים מחזה עם אמירה, עם עמדה, אשר יוליד מחשבות, ואף עיתון הארץ יכתוב ביקורת טובה.
"אתה צודק לגמרי", הנהן בראשו הדרמטורג. "המחזאים בימנו כותבים רק מחזות רדודים, מנותקים מהבעיות החברתיות. אבל אתה יודע מה? בדיוק לפני שבוע קיבלתי את המחזה של הסופר גמ"ל דל"ת תשואה. אומנם בעבר הוא לא התנסה במחזאות, אך עם עיבוד מסוים ניתן להתאים את החומר שהוא שלח לבמה".
"על מה המחזה"? שאל המנכ"ל בחוסר עניין. "על אישה גזענית ניצולת שואה, שיורדת לחייו של בחור צנוע וישר רק משום שהוא - ערבי. הדמות כאילו נתפרה לאילנה היקרה שלנו, היא כבר שנתיים מתייבשת ללא תפקיד ראשי. יש במחזה בן נוכל של הזקנה המנצל את הבחור התמים למטרות הזדוניות שלו ולאחר מכן מוסר אותו לידי המשטרה, יש גם בת של הנוכל אשר למרות גזענותה של סבתה מעניקה לבחור את אהבתה ולא מפחדת מהאב האלים והרשע. יש במחזה קטע חשפני מאוד... התפקיד בול בשביל השחקנית החדשה שלנו רונית".
"הממ", גמגם המנכ"ל תוך שהוא לועס את שפתיו. "יש בזה משהו... רענן... בלתי צפוי..." הוא גירד את עורפו ופסק: "אני בטוח שהארץ יגיב בביקורת מפרגנת. זה יכול להעניק לנו פרס על ההצגה הטובה של השנה. תקבע למחר את קריאת המחזה במחלקה האמנותית".
