תעלומה הלכתית בת אלף שנים

רש"י מסביר בפרשנותו לפסוק מספר 'דברים' כי מתן הגט הוא תהליך שחובה על הבעל לעשותו. הרמב"ם מסביר כי במקרים של סרבנות גט "כופין עליו" לתת את הגט וזה כולל אפילו הכאת הסרבן. כיצד זה עתה נמנעים בתי-הדין הרבניים בדרך-כלל לשלוח את הסרבן למאסר (שזה תחליף להכאה גופנית האסורה בישראל על-פי החוק)? איך קרה שלמרות מה שפירש רש"י, ולמרות מה שפסק הרמב"ם, שהגענו כיום למצב שבתי הדין הרבניים אינם כופים על בעל סרבן לקיים את פסיקת בית-הדין שהם בעצמם פסקו...?

העניין הנדון מתייחס למצב שבית-הדין הרבני פסק כי "הבעל חייב לגרש את אשתו", ואולם הבעל מסרב לעשות זאת. למרבה התמיהה נמנעים בדר"כ בתי הדין הרבניים מלכפות על הבעל את מתן הגט ורק מתי-מעט מהסרבנים נשלחים לבית-הסוהר, וגם זאת רק לאחר שנים ארוכות של התעללות במסורבת הגט.

בפועל משמשת כיום סרבנות הגט בידי הבעלים הסרבנים ככלי להתעללות באשה וגם ככלי לסחטנות כלכלית בעניין דמי המזונות והכתובה. סבלן של העגונות היה צריך להיות גורם מרכזי בהחלטה לשלוח את הסרבן למאסר (או את הסרבנית, שאינה מוכנה לקבל את הגט).

חששם של הרבנים הוא ממצב של "גט מעושה", דהיינו, גט שניתן על-ידי הבעל בניגוד לרצונו האמיתי. כתוצאה מכך בתי הדין אינם פוסקים כי הבעל המסרב יכלא בבית-סוהר, אלא מגבילים אותו בעניינים שאינם גורמים לו לשנות את דעתו, כמו למשל, שלא לשתף אותו במנין. לכל היותר מונעים ממנו אפשרות לצאת מהארץ, אולם סרבן הגט 'מצפצף' על הגבלות שוליות מעין אלה.

לעומת מצב זה השורר כיום, הרי רש"י והרמב"ם, שנמנים על קבוצת הפרשנים המכונים 'ראשונים', אומרים דבר הפוך. להלן, מפורטות עמדותיהם התומכות בכפיית גט. הבעייתיות בעניין כאוב זה נעוצה בפרשנות ההלכתית לפסוק ידוע מספר דברים: כי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו (דברים כ"ד, א').

הפרשנות של רש"י: "מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו". לפי רש"י, התורה מצוה אותו שיגרש אותה, כי אם היא תשאר אתו היא עוד עלולה למצוא חן בעיניו והוא ימחול לה על מה שעשתה, ואת זה התורה אוסרת. התורה קובעת, ללא כל פשרות, כי במקרה כזה הוא חייב לכתוב לה "ספר כריתות", לתת אותו בידה ולשלחה מביתו.

התורה מקפידה לפרט את כל שלבי הגרושין, כדי שלא תהיינה אי-הבנות:

וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת - חובתו לכתוב לה ספר כריתות,

וְנָתַן בְּיָדָהּ - חובתו לתת לה ספר כריתות,

וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתו - חובתו לשלח אותה מביתו.

כמסקנה מכך, אין ללמוד מפסוק זה כי הגט, במקרה זה ובכלל, תלוי ברצונו של הגבר אלא ההפך מכך - הפסוק מתאר תהליך שחובה על הבעל לעשותו, גם בניגוד לרצונו.

פסיקתו של הרמב"ם

האם כליאה בבית סוהר מביאה ל'גט מעושה'? כפיית גט בדרך של מאסר היא דרך תקינה שיש לה סימוכין רבים בהלכה, ועל כך כתב הרמב"ם כבר לפני כאלף שנים:

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש ולא רצה, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיגרש. וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו: עשה מה שישראל אומרים לך - הרי זה [=גט] כשר... ולמה לא בטל זה, שהרי הוא אנוס, בין בידי גויים בין בידי ישראל? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר "רוצה אני" - כבר גרש לרצונו" (הרמב"ם הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ).

השאלה העולה והמטרידה - איך קרה שלמרות מה שפירש רש"י, ולמרות מה שפסק הרמב"ם, הגענו כיום למצב שבתי הדין הרבניים אינם כופים על בעל סרבן לקיים את פסיקת בית-הדין שהם בעצמם פסקו... ולשחרר את האישה מעגינותה? איך קרה ההיפוך? באיזה תקופה היסטורית? ומה הנימוק של הרבנים ששינוי את הפסיקה?