גלויה מרומא <br>

באיטליה המצב חיובי ומשתפר. מדדי המגיפה יורדים. קצת פחות מ-30 אלף נדבקים אתמול. אחוז המאומתים מקרב הנבדקים הוא כעשרה אחוזים. שר הבריאות אמר שיותר מ-132 מיליון חיסונים כבר ניתנו. המדד שלא יורד הוא מדד הנפטרים, כבר שבועות אחדים יושב על כ-350 עד 400 מתים ביום.

היום נכנסה ההוראה לחיסון חובה עבור כל מי שמעל גיל 50. בישיבה בין משרדי הבריאות שלנו בשיתוף השגרירויות, שמענו שמי שלא יתחסן אז לא יקבל שכר, אם כי מקום העבודה יישמר. יש כיום באיטליה כ-1.75 מיליון מעל גיל 50 שעוד לא התחסנו. ולכן הם צופים עלייה בדרישה לחיסונים בימים הקרובים. בהסתכלות שבועית יש ירידה של כ-36 אחוזים לעומת הנדבקים בשבוע הקודם. ירידה נרשמה גם בתפוסת המיטות. נקווה.

אצלנו, חזרנו לעבודה מלאה בבניין השגרירות לאחר מספר שבועות של חלוקה לשתי קבוצות (קפסולות) ועבודה מהבית. ותודה ליועץ המדיני שלנו, אורי צירינסקי, על הנתונים.

מיזם חשוב

אנחנו ממשיכים לקדם את הוועידה הגדולה בנאפולי לחידושים טכנולוגיים בתחום החקלאות, המים והאנרגיה באמצע מאי. פנינו לחברות ישראליות ואני מתכוון לשוחח אישית עם מנכ"לים כדי לגייס אותם למיזם החשוב הזה. משתתפים בו משרדי ממשלה באיטליה וכמובן איגוד החקלאות הגדול וחברות איטלקיות. מצפים לחשיפה רצינית ולחיבורים עסקיים ושיתופי פעולה שיהיו טובים הן לאיטליה והן לישראל. מחלקת הכלכלה בראשות רפי זינגר, העלתה את הנושא על ראש שמחתה.

תוצאות חיוביות

בנושא הרישיונות, המסמכים חזרו לאיטלקים. הם עובדים עליהם. כפי שאמרתי, מבחינת ישראל, יכולנו לחתום כבר מזמן. שוחחתי עם שרת התחבורה שלנו, מרב מיכאלי, ועם מנכ"לית המשרד, מיכל פרנק. הם מבינות את המצוקה ורוצות לעזור. אנחנו פועלים בעוד כיוונים שעדיין אינני יכול לפרט, אבל אני מקווה שיניבו תוצאות חיוביות. מצטער על המצב ומזדהה עם המצוקה. אנחנו לא מזניחים את הנושא.



בשבוע שעבר הענקתי ראיון מקיף לסוכנות הידיעות AGI. לא מובן מאליו, אבל כל ראיון אינו עוסק רק בשאלות פוליטיות או מדיניות אלא גם בשאלות היסטוריה, תרבות, דתות ונושאים שלא בהכרח קשורים ישירות רק לישראל. למשל, שאלו אותי על סין וקשריה עם ישראל. שאלה רגישה. עונים ברגישות. אבל אז סיפרתי, שלפני שנים אחדות ביקשו ממני להרצות לפני כ-250 סטודנטים סינים בישראל, על ירושלים.

תסביר להם מה זאת ירושלים בשבילנו, אמרו לי (כתבתי על כך. חפשו: "ישראל, רק קצה הקרחון"). המפגש התקיים בהר הרצל, ימים אחדים לאחר תשעה באב. חיפשתי מקום דומה לירושלים בסין. התייעצתי עם מומחים. לא מצאנו. לאיטלקים אפשר להקביל בין רומא לירושלים, אבל לא לסינים.

אז התחלתי את דבריי בהבדל המהותי בין החוויה המרכזית של העם היהודי לעם הסיני. שנינו עמים עתיקים, אולי העתיקים בעולם, אמרתי, אבל אתם מעולם לא גליתם מארצכם. יתרה מזו, במשך ההיסטוריה בלעתם את כל הפולשים והטמעתם אותם בתוככם. אנחנו, לעומת זאת, חווינו באותו זמן שני חורבנות וגלות ארוכה. מה החזיק אותנו חיים וקיימים שנים כה רבות מחוץ לארצנו? ירושלים. לא רק כעיר בירה אלא כמושג, כאידאה. ומכאן המשכתי. גם בני שיחי האיטלקים שמעו זאת ושידרו זאת.


אבי ואיריס נשר הגיעו לרומא לכבוד התערוכה העמוקה של איריס נשר על חומר ואימהות (Materia\Maternità), שנפתחה בשבוע שעבר. איריס צילמה נשים במצבים שונים. היא מביימת את התמונות, דבר שאני מאוד אוהב (מותר האמן על הצילום ההמוני של כולנו בטלפון). הייתה שם גם תמונה יפה של Sarah Blau. היא גם הציגה כלי קרמיקה, צלחות שבורות שהיא מאחה אותן באמצעות חוטים אדומים (ורידים או עורקים?) וכדים שבורים, וכן עבודות וידאו מרגשות.

באחת מהן ריכזה איריס תמונות של בנה ארי ז"ל, ישן במוזאונים מאז ילדותו. הרגיש שם בבית, וגם הרגיש לאמנית כמו מוצג שהיא גאה בו. חשבה לסיים את הסדרה כשיהיה בן 18. לא קרה. בתמונת הסיום איריס עומדת לפני הגלריה הלאומית לאמנות פה ברומא (קרוב לביתי), על-רקע אריות מתכת (ארי...), עוצמת את עיניהם ולבסוף פוקחת אותן ומביטה בנו. התערוכה נפתחה לאחר כשקראתי את שירה הקורע של תמי וולף-מונזון על קרעים שלא מתאחים. חשבתי על אחוות הגורל העמוקה בין איריס לתמי, ומתוך הדמעות שמילאו אותי כתבתי פתיחה לתערוכה:

"אני שמח להיות כאן בפתיחת התערוכה של איריס נשר. אמנית חשובה שלנו. אני מגיע גם עם יראת כבוד כלפי המשמעויות הקיומיות העומדות מאחורי הדיאלוג העמוק שאין לו סוף, בין חומר לאימהות, תחושה של מיסטריום טרמנדום, המיסתורין הנורא שרודולף אוטו דיבר עליו. החומר השבור המופיע כאן, ביחד עם הניסיון לאחות אותו בדרך כלשהי שאינה מסווה את החיבור הרעוע בין השברים, הוא החומר שממנו עשויים חיינו, שברים שברים, עד לתרועה האחרונה.

נולדנו מתוך שבר ונחזיר את נשמתנו מתוך שבר. באמצע ננסה לטוות את היצירה המיוחדת שלנו, את חיינו. "אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי". כך אנחנו חוזרים בתפילות יום הכיפורים. חכמינו לימדו בתלמוד שישנם קרעים שאינם מתאחים, כלומר שאסור לתקן את הבגד לאחר שנקרעו בשל סיבה חשובה. כך נאמר במשנה מהמאה השנייה לספירה: "תנו רבנן: ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים".

הקרע הנותר בשברונו, יוצר דבר חדש. למרות שהבגד נותר קרוע, הוא יכול לכסות אותנו, והצלחת השבורה יכולה להכיל את מנחותינו, והכד השבור יכול בהחלט להכיל את דמעותינו, וגם מים לשבור בהם את צמאוננו. מהשבר נולד המשבר. והנה העברית העתיקה שלנו מלמדת שהמשבר היה המקום שעליו הייתה האישה יולדת. האימהות מייצגת את האפשרות לצער, אבל גם את התקווה, החומר שממנו עשויות אהבותינו, היד המלטפת ומגוננת, השד המזין, המקום שבו אפשר לנוח. שעת המשבר היא אפוא גם שעת הלידה, לעתים זו ההיוולדות מחדש, אחרי הנפילה, אחרי ההיקרעות, עם געגועים שהם כמים לים מכסים.

תמונת ניצחון

ואם כבר הבמאי המוערך אבי נשר הגיע אלינו, קפצנו על ההזדמנות להקרין את סרטו החשוב "תמונת הניצחון". באמת סרט מצוין. אני ער לדיון שהוא עורר, אבל האמינו לי, לכו לצפות בו. אשמח מאוד, שיצפו בו כמה שיותר צופים בעולם. ולפעמים, טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים.

לפני ההקרנה ביקשו ממני לברך, אז הערתי שתי הערות מקדימות: הערה ראשונה: היחס בין היסטוריה לכתיבת היסטוריה, או במקרה שלנו: להסרטת היסטוריה. אבי נשר דיבר בהזדמנויות שונות על נראטיבים שונים, נקודות תצפית שונות על ההיסטוריה. זה נושא ראוי להתעמק בו. אבל אני רוצה להצביע על כך שגם אם אנחנו מציגים לכאורה שני נראטיבים - מדובר בנראטיב כולל של מי שמוסר לנו את הדברים - במקרה זה הבמאי. כלומר לפנינו נראטיב שלישי. הדיון הראשוני של הציבור מתקיים דרך העדשה של הבמאי, אבל אנחנו מקווים שלאחר מכן יילכו הצופים לספרי ההיסטוריה ולעדויות השונות וינסו ללמוד לעומק, מה קרה שם ולחבר בעצמם את האירועים לתמונה היסטורית אמינה משלהם. כך נרוויח כולנו מהדיון, ולא ניתקע בוויכוחים עקרים.

הערה שנייה קשורה לנקודה שאני מנסה להכניס לשיח התקשורתי והאינטלקטואלי פה באיטליה, מאז שנכנסתי לתפקידי. שמתי לב שמנסים להציג את השואה כאירוע שהתרחש בין הקהילות היהודיות לבין המדינות השונות שבהן חיו היהודים, לפני גירושם והשמדתם. אני טוען שמדובר במשולש. בזווית השלישית נמצאת מדינת ישראל. אני לא נכנס לשאלת הרע העולמי והבנאליות של הרשע, כאמירתה של חנה ארנדט; אשמח לעשות זאת בהזדמנות אחרת. אני מתכוון לעצם האפשרות לבצע את הזוועות האלה לעם היהודי. כיצד זה התאפשר?

ותשובתי היא שזה התאפשר מכיוון שהיהודים היו חסרי בית לאומי, ולכן חסרי יכולת להגן על עצמם. השואה לא נחתה עלינו משום מקום. היא הייתה השיא של אלפי שנות רדיפה של עם חסר כוח מגן, שגורש ממקום למקום ולא מצא מנוחה. מבחינה זו, השואה לא הסתיימה ב-1945; היה לה אפילוג מתקן. לא תיקון של השואה, אלא תיקון של המצב שאפשר אותה: כלומר הקמת מדינת ישראל.

משום כך, כשאנחנו עוסקים באירועי מלחמת העצמאות ב-1948, צריך לזכור שהמלחמה הזו אירעה פחות משלוש שנים אחרי השואה. היהודים נלחמו כשגבם אל הקיר... אני מקווה שהסרט כאן יספק כיווני חשיבה פוריים.

אחרי ההקרנה התקיים דיון מרתק בהשתתפות הקהל. בהמשך השבוע נפגשנו ושוחחנו על הסרט. נתתי לאבי דרשה על סיומו החשוב של הסרט. גם אלתרמן ורבי עקיבא השתתפו. בהזדמנות אחפור לכם גם על זה.

על שני האירועים ניצחה נספחת התרבות המצוינת שלנו, ד"ר מאיה קציר, שדחפה ועודדה ולא ויתרה, עד שהתקיימו בה דברי חכמינו בתלמוד: "יגעת ומצאת - תאמין". מי שאחראית על פרסום האירועים האלה ברשתות החברתיות פה באיטליה היא סמדר שפירא והצוות המיומן שלה. ותודה גדולה גם לחברינו Yoav Ginai שהעלה את מאיה לראיון בתוכניתו ביום שישי.


ואצלי הגעגועים חזקים. הספקתי ללמוד עם דריה את חצי פרק יג בספר שמואל א'. הפרק מתחיל במשפט חידתי, אפילו קצת מצחיק: "בן שנה שאול במולכו, ושתי שנים מלך על ישראל". ודריה קראה לי פירוש שמצאה: אולי חסרה כאן מילה הקשורה לגילו של שאול: "בן x שנה שאול במולכו...". רעיון יפה. שאול ממנה צבא קבע קטן. דיברתי עם דריה על ההבדל בין צבא סדיר למילואים. בעוד כשבוע יתגייס בני הבכור אהוביה לצבא, וכך יכולנו לדבר על שירות סדיר לשירות מילואים.

ועוד למדנו שכאשר מלך שאול, הלך בנו יהונתן והרג את נציב פלישתים ששלט עליהם בגבע. הוא גם דאג שכולם ישמעו על כך, כדי שיידעו שהוא קורא למרד ולמלחמה על עצמאותנו. הפלישתים שמעו והתאספו עם צבא אדיר להילחם בנו. חלק בעם התמלא עוז וגבורה והצטרף לצבא וחלק פחד והתחבא בכל מיני מקומות. בין השאר "בחווחים", מלשון חוחים, קוצים, במקומות שלא יחשבו לבלוש אחרי הנחבאים. דריה אמרה שבמשחק המחבואים, גם היא נוהגת להסתתר במקומות שלא יעלו על הדעת שמישהו נסתר בהם.

עד כאן.
חיבוק מרומא.