סכנה ברורה ומיידית

בארצות הברית ובישראל מתרחשים לאחרונה, כמעט במקביל, אירועים דומים במידה מפתיעה. אצלנו ואצלם נתפרו תיקים כנגד נשיא/ראש ממשלה מכהן שהיטו והכריעו את תוצאות הבחירות. אצלנו ואצלם התרחשה כמעט בוזמנית הפיכה שלטונית באמצעים משפטיים. אצלנו ואצלם נעשה שימוש רחב באמצעי רוגלה והאזנות סתר כנגד אנשי ציבור ואזרחים בניגוד לחוק ולערכי החברה. לבסוף, אצלנו כמו אצלם, עיתונות מגויסת ומושחתת ניצלה את כוחה לרעה לכסות את פשעי האליטות. איך ניתן להסביר שאירועים כה דומים מתרחשים במקביל בשני צידי העולם? האם יד נעלמה אחת בוחשת בשני המקרים? ההסבר, לדעתי, אחר ומדאיג לא פחות: להבנתי, אנחנו נמצאים בתחילתו של שלב התפתחותי חדש בתרבות המערב, ה"שלב הפוסט דמוקרטי" וכמו שקורה במהפכות, כאשר התנאים מבשילים, המהפכה פורצת במקביל במספר מוקדים. שינויים טכנולוגים וחברתיים שקרו לאחרונה מאפשרים לאליטות לא נבחרות לעקוף את מנגנוני הדמוקרטיה ולשלוט על אזרחי מדינות בניגוד לרצון הרוב. לשון אחרת, ייתכן שאנחנו חוזים בפרפורי הגסיסה של השיטה הדמוקרטית הקיימת.

"טוב, אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות", שר מאיר אריאל. "תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות". ובאמת, בחיים שום דבר אינו מוחלט או נצחי ובפוליטיקה במיוחד, אין תמיד ואין אף פעם ולכול כלל יש יוצאים מן הכלל. כוחה של השיטה הדמוקרטית בכך שהיא יוצרת מנגנון לא אלים להחלפת שלטון ובחירה חופשית נוטעת בציבורים רחבים תחושה של שותפות ואמון. לשם כך הוקמה מערכת של איזונים ובלמים והכוח השלטוני פוצל בין מספר רשויות. עם זאת, כמו לכול שיטת משטר, גם לדמוקרטיה, יש נקודות תורפה. האיזונים והבלמים בדמוקרטיה, מבוססים כמעט אך ורק על מסורת תרבותית משותפת של הסכמה הדדית וכיבוד כללי משחק והבעיה מתעוררת כאשר אחד מגורמי הכוח חורג מכללי המשחק ומתנהג בבריונות ולכך לשיטה הדמוקרטית אין באמת פתרון. בנוסף, לשיטה הדמוקרטית יש נקודת חולשה נוספת: קיים בה רכיב שמנוגד לאופי האנושי ובמיוחד לאופי של מנהיגים: החלפת שלטון בבחירות דמוקרטיות מצריכה ויתור בהסכמה על עמדת כוח. לכן זה היה צפוי ורק עניין של זמן שגורם כלשהוא יקרא תגר על השיטה. אבל אם בעבר חשבנו שהבעיה תהיה להגביל את כוחן של ממשלות או למנוע הפיכה צבאית, האיום הנוכחי על הדמוקרטיות בא מכיוון שונה ולא צפוי: מדינת העומק ושלטון הפקידים.

הערת שוליים. זה לא סוד שהעולם שייך לפסיכופטים. פסיכופטים, בניגוד למה שרבים חושבים, אינם אנשים עם נתק מהמציאות (פסיכוטיים) אלא בדיוק להפך: אנשים שרואים את העולם כהווייתו ובעיניים מפוקחות הרבה יותר מרובנו. בעוד שרוב בני האדם כבולים על-ידי מוסכמות, ערכי מוסר וקוים אדומים, פסיכופטים משוחררים מעכבות מוסריות ומשיקולים כמו אמת, הגינות, זכויות אדם, בושה, התחשבות באחר או ייסורי מצפון. אצל פסיכופטים יש אינטרס אחד ויחיד שמכשיר את כל האמצעים: טובתם האישית. זו הסיבה שכול כך הרבה פסיכופטים מגיעים לעמדות השפעה. זו הסיבה שכה הרבה מנהיגים ופקידים בכירים בחברה שלנו משתייכים לקבוצה הזו וכידוע אין דבר מסוכן יותר לחברה מאדם מוכשר וחסר מעצורים שמחזיק בידו כוח בלתי מוגבל. סגור סוגריים.

זה אולי המקום להגיד שחלוקת השלטון לשלוש רשויות (מחוקקת, מבצעת ושופטת) חוטאת למציאות ונכון יותר לחלק את הממסד השלטוני לכזה שהציבור בוחר וכזה שהוא אינו בוחר אך עדיין כפוף לו. עיקרון יסוד בדמוקרטיה היא שהעם באמצעות נבחריו הוא הריבון ונבחרי הציבור מופקדים על הפקידים הלא נבחרים שכפופים להם. המהפכה הפוסט דמוקרטית שאנחנו חווים קוראת תגר בדיוק על העיקרון הזה. בעבר, רוב הכוח המדינתי היה בידי ממשלות ואיזונים ובלמים נדרשו כדי למנוע מהן כוח מופרז. התחזקות הרשויות הלא נבחרות הפכה את היוצרות, החלישה את הממשלות ואת יכולת המשילות וחיזקה את המערכת הפקידותית. תיקצר היריעה מלתאר כיצד הפכה מדינת העומק לרשות-על ואת כולנו לנתיניה, אך פטור בלא כלום אי-אפשר. ראשית, פותחה תשתית רעיונית שתומכת בעליונות המערכת הפקידותית. בקרב הפקידות הבכירה מושרשת ההשקפה לפיה לציבור הרחב אין הבנה או כלים כדי לקבל החלטות והכרעת רוב היא דבר מסוכן ולא אחראי.

הפיכה משפטית

שנית, לפי אותה השקפה פקידותית, שליטה היא מילה נרדפת לניהול, וניהול הוא מקצוע ככול מקצוע אחר שצריך למלא אדם שהוכשר לתפקיד, כלומר פקיד. בעיני הפקידים, פוליטיקאים מצטיירים בדרך כלל כמושחתים, אינטרסנטים ולא ראויים לתפקידם, להבדיל מהפקידים שהם אנשי מקצוע שפועלים ביושר לטובת הציבור ותפקידם בעצם להגן על הציבור מפני הפוליטיקאים. אגב מדובר בנבואה שמגשימה את עצמה. ביורוקרטיות מייצרות שפה מקצועית שרוב הציבור אינו מבין ומערכות חוקים מסובכות שרוב האנשים לא מסוגלים לעמוד בהם בלי קיצורי דרך או עיגול פינות. כך ההגמוניה הפקידותית הופכת את כולנו ובמיוחד את נבחרי הציבור לפושעים או לחלופין עכברים שמתרוצצים במבוך ביורוקרטי. מרכיב חשוב נוסף בהתפתחות מדינת העומק הפקידותית היה יצירת אחידות דעות במוקדי השליטה של האליטות לרבות האקדמיה, הצבא, עולם התרבות, התקשורת והמערכת המשפטית. באותם ארגונים תמיד התקיים סינון לא רשמי של מועמדים לקבלה או לקידום, בהתאם להשקפתם ודחיקה החוצה של בעלי דעות שונות. כך נוצר מצב שהשקפת האליטה לא רק הומוגנית אלא גם לא מייצגת ולעיתים הפוכה מזו של רוב הציבור.

שלב שלישי בדרך להשתלטות הפקידים על המדינה הייתה ההפיכה המשפטית של אהרן ברק. בית המשפט העליון למעשה החליף את העם כריבון. ברצונו הוא מזמן לעצמו דיונים באמצעות "ארגוני זכויות אדם" וברצונו מתחמק מעתירות בתואנה של היעדר זכות עמידה. ברצונו פוסל חוקים שהכנסת מחוקקת וברצונו עוקף חוקים קיימים באמצעות "פרשנות מרחיבה". שיטות פסולות אחרות שאימץ בית המשפט שלנו הן הוצאת צווי איסור פרסום על מעשים בלתי חוקיים ומתן הכשר בדיעבד כאשר מעשים כאלו נחשפים. לשיא חדש הגיע בית המשפט העליון כשפסק שהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את השרים ובכך הכתיר את היועמ"ש, פקיד לא נבחר, לראש ממשלה (בפועל). שלב קריטי בהפיכה השלטונית היה גיוס התקשורת לתמיכה באליטות במלחמתן נגד נבחרי הציבור. תקשורת חופשית היא אחד האיזונים והבלמים של מדינה דמוקרטית ומצופה ממנה לפרסם מידע אמין, לאפשר מגוון דעות, לחשוף מעשי שחיתות ולהגן על ערכים דמוקרטיים כגון זכויות מיעוטים, חופש ביטוי וסובלנות.

בפועל, לכול גופי התקשורת יש "שיקולים רחבים" שגורמים להם לפעול אחרת. המימון של התקשורת מגיע תמיד בצרוף תג מחיר וכלבי השמירה של הדמוקרטיה לעולם לא נושכים את היד שמאכילה אותם. בנוסף עיתונאים הם אנשים דעתניים ששואפים לא רק להשמיע אלא גם להשפיע וכאשר נקרית בפניהם הזדמנות כזו, רבים מהם מוכנים "לעגל פינות" מבחינת האתיקה המקצועית. לבסוף, בין עיתונאי ומקור שמדליף לו, מתקיימת תמיד מערכת יחסים מורכבת ולעיתים גם מושחתת. מקור שמוסר מידע בעל ערך חדשותי מקבל בתמורה סיקור אוהד ובמקרים רבים מוקמת עבורו חומת מגן תקשורתית שמכסה על התנהגות פסולה. המערכת המשפטית מצידה מגינה ולעיתים מקדשת את החיסיון עיתונאי-מקור למרות שההדלפות אינן חוקיות ולעיתים זדוניות.

מתן החיסיון נועד להגן על חושפי שחיתויות, אך בפועל בית המשפט יצר מצב שהתקשורת גדושה במידע לא אמין ולאדם פרטי קשה מאוד להתגונן בפני פרסומים מכפישים ושקריים כפי שקרה למשפחת נתניהו. בכלל, העיתונות הממסדית עוברת תהליך של השחתה. מצד אחד, "כלב השמירה של הדמוקרטיה" מתרפס בפני אדוניו, פקידים עלומים ורבי כוח, ומצד שני משמש כלב תקיפה נגד מתנגדיהם. עיתונאים רבים מחויבים פחות לאמת או לנורמות מקצועיות ויותר להגשמת יעדים של המחנה הפוליטי שלהם, בדיוק כמו עמיתיהם במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. תחקירים עיתונאים נעשים לא רק כדי לחשוף שחיתויות אלא גם כדי לאיים ולהזיז מהדרך גורמים לא רצויים. דומה שחלק גדול מהתקשורת כיום היא זרוע תעמולה ושליטה בידי מדינת העומק והתקשורת לא עוסקת בהנגשת מידע לציבור אלא בהסתרתו ובחינוך מחדש של האוכלוסייה.

התחזקות הממסד הפקידותי לעומת נבחרי הציבור כבר ערערה את שיווי המשקל העדין שחיוני במשטר דמוקרטי, אבל השימוש לאחרונה של גורמי שלטון בתוכנות ריגול כנגד אזרחים היא חציית קו אדום ומסכנת את המשך קיומו. שימוש כזה אומנם מתחיל בפגיעה בפרטיות, אבל ממשיך באיתור נקודות תורפה של מתנגדי שלטון כדי לחסל אותם פוליטית, עובר דרך זיוף ראיות והשתלת ראיות כוזבות ויוביל במהירות לדיקטטורה אלימה. כאשר שלטון מרגל אחרי אזרחיו, קשה ואולי לא ניתן לקיים קמפיין פוליטי הוגן, לקיים בחירות דמוקרטיות לא כל שכן להאמין לתוצאותיהן. המצב החדש הזה מעורר שאלה שהתשובה עליה לא לגמרי ברורה: האם מדינת ישראל עדיין דמוקרטיה?