היווצרות התפוצה היהודית בעת העתיקה

התפוצה היהודית במצרים

ראשיתה של התפוצה היהודית במצרים הייתה בימי המלך המצרי פסמתיך ה-2 (594 - 589 לפנה"ס). באגרת אריסטיאס סופר שצבאו של המלך המצרי כלל שכירי חרב יהודים שהתגייסו לצבא המצרי. כנראה, שעוד לפני חורבן ממלכת יהודה היו יהודים שהיגרו למצרים בשל קשיי פרנסה. הם השתתפו במלחמתו של המלך המצרי בכושים ולאחר מכן הוקמה ביב מושבה צבאית יהודית שתפקידה היה להגן על גבולה הדרומי של מצרים מפני הכושים. כתובת יוונית מאבו סימבל מאשרת שבחילו של מלך מצרים היו גם שמיים.

הגל השני של ההגירה למצרים ארע לאחר חורבן הבית הראשון (587 לפנה"ס). בעקבות רצח גדליהו בן אחיקם, מושל יהודה מטעם השלטון הבבלי, ברחה מהארץ קבוצת יהודים ובתוכם הנביא ירמיהו. הנביא ירמיהו תאר בפרק מ"א, 16 את ירידת שארית העם למצרים. הגולים התיישבו במצרים התחתונה, במגדל ותחפנס, במוף (ממפיס) במצרים התיכונה ובפתרוס במצרים העליונה.

על-פי פפירוסים ארמיים מיב היו יהודים במצרים עוד לפני כיבושה על-ידי הפרסים ב-525 לפנה"ס. ביב הייתה מושבה צבאית של חיילים יהודים שעדיין התקיימה ב-400 לפנה"ס. יב נוסדה כמושבה צבאית של שכירי חרב יהודים כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון, על-ידי השלטון המצרי. היא המשיכה להתקיים כמושבה צבאית, כנראה, עד סוף השלטון הפרסי (333 לפנה"ס). תושבי יב עברו לאלכסנדריה.

הגל השלישי של ההגירה הגיע לאחר כיבושה של מצרים על-ידי הפרסים ב-525 לפנה"ס. על-פי אגרת אריסטיאס מספר המהגרים היה גדול. אבל, התפוצה היהודית במצרים בניגוד לתפוצה בבבל לא מלאה תפקיד תרבותי בעולם היהודי. לא קמו שם ישיבות בעלות השפעה בעולם היהודי.

התפוצה בהורקניה דרומית לים הכספי

ארתחשסתא ה-3 (358 - 338 לפנה"ס) מלך פרס היגלה ב-343 לפנה"ס יהודים מאזור יריחו בארץ ישראל לדרום הים הכספי בעקבות דיכוי מרד ובזה הניח את היסוד לתפוצה היהודית שם. ממצאים ארכיאולוגיים מוואדי דליה רומזים שאוכלוסי יהוד מדינתא סבלו מרדיפות במחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס. קיימת סברה שממצאים ארכיאולוגיים ממערה בכתף יריחו שייכים אף הם לאירוע זה.

התפוצה בחצי האי ערב

בחצי האי ערב נוסדו שני מרכזים של אוכלוסייה יהודית: בצפון חצי האי ערב באזור חג'אז-מדינה ובדרום חצי האי ערב בתימן.

בצפון חצי האי ערב באזור חג'אז התגוררו יהודים. קיימת השערה שראשית ההתיישבות היהודית באזור זה הייתה לאחר חורבן בית ראשון במאה ה-6 לפנה"ס בימיו של נבונאיד מלך בבל. כתובות על מסעותיו בהן הגיע עד יתריב התגלו ב-1956 והחוקרים מעריכים שיחד אתו הגיעו גולים מבבל לאזור חג'אז. החוקר יהודה ניני סבור שראשוני היהודים התיישבו באזור חג'אז במאה ה-7 לפנה"ס. הם הקימו מושבות של סוחרים על "דרך הבשמים" שהייתה דרך סחר בינלאומית לבשמים ותבלינים מהמזרח לאזור הים התיכון, ועסקו בסחר התבלינים והבשמים. תחילה הם עסקו במסחר אך במשך הזמן הם עברו לחקלאות ובמסורת הערבית הקדומה הם נקראו "אדוני נאות המדבר".

על ראשית ההתיישבות של היהודים בתימן אין ממצאים ארכיאולוגיים אלא רק אגדות ומסורות. על-פי אגדות ומסורות אלה היו 5 גלי הגירה לתימן בתקופת המקרא. הגל הראשון של המתיישבים היהודים בתימן היה קשור בפיתוח קשרי המסחר בין ממלכת שלמה ומלכת שבא במאה ה-10 לפנה"ס. הגל השני כלל אף הוא סוחרים יהודים שהיו קשורים בקשרי המסחר של מלכי יהודה עם אופיר, ארץ הזהב. הנביא יחזקאל התייחס לקשרי המסחר עם ערב בתקופת הבית הראשון: "ודן ויון מאוזל בעזבוניך נתנו-ערב וכל נשיאי קידר המה סוחרי ידיך—רוכלו שבא ורעמה המה רוכליך (יחזקאל כ"ז, 19 - 22). אוזל הוא שמה הקדום של צנעא. הגל השלישי הגיע לתימן ב-627 לפנה"ס כאשר אנשי צבא שאליהם התלוו כוהנים ולווים עזבו את הארץ בהשפעת נבואות ירמיהו והתיישבו בהר נוקום לא רחוק מצנעא. הגל הרביעי כלל שבויים שהוגלו לתימן ב-587 לפנה"ס על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל. הגל החמישי כלל יהודים מבבל שהגיעו לתימן בימיו של נבונאיד מלך בבל (552 - 542 לפנה"ס).

הערכות לגבי מספר היהודים בעולם

יש הערכות שונות בקרב החוקרים לגבי מספר היהודים בעולם בתקופת המקרא.

הערכות לגבי מספר היהודים בארץ ישראל

בארון הסתמך בהערכותיו הדמוגרפיות על הנתנונים שמצא במקרא. על-פי המקור המקראי נימנו במפקד שערך דוד המלך 1,300,000 גברים מעל גיל 20 ובארון העריך שאוכלוסיית ממלכת ישראל המאוחדת מנתה על-פי חישוב של 4 נפשות למשפחה ממוצעת למעלה מ-5,000,000 תושבים. 1,800,000 מתוכם היו ישראלים והשאר היו נוכרים. בארון העריך שבשנים 733 - 701 לפנה"ס מנתה אוכלוסיית ממלכות ישראל ויהודה בין 1,000,000 ל-1,300,000 ובתחום ממלכת יהודה היו בין 300,000 ל-350,000. בזמן חורבן הבית הראשון ב-586 לפנה"ס חיו בממלכת יהודה על-פי הערכתו של בארון כ-150,000 יהודים.

בראין מקגינג דוחה את הנתונים של בארון מאחר שאינו סומך על הנתונים המקראיים מצד אחד, אבל קובע שבארון טעה בחישוביו אפילו על-פי הנתונים המקראיים.

ברושי ופינקלשטיין קבעו אף הם שמספר זה הוא מוגזם מאחר שהוא מבוסס על מקור מקראי ולא על סקרים ארכיאולוגיים. על-פי הסקר הארכיאולוגי שלהם הם הגיעו למסקנה שאוכלוסיית הארץ מנתה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס כ-460,000 בלבד ו-350,000 מתוכם חיו בממלכת ישראל ו-110,000 בממלכת יהודה. בממלכת ישראל לשעבר נותרו על-פי הערכתם של פינקלשטיין/סילברמן כ-80% מהתושבים על-פי ההערכה שרק 1/5 מתוך 350,000 הוגלו. בממלכת יהודה נותרו על-פי הערכתו של ליפשיץ כ-40,000 מתוך כ-110,000.

אולברייט העריך שבמאה ה-8 לפנה"ס מנתה כל אוכלוסיית הארץ 1,000,000 ואוכלוסיית יהודה מנתה כ-250,000.

הערכות לגבי מספר היהודים בעולם

על-פי הנתונים שהובאו לגבי ההגליות היה מספר הגולים לפחות כ-80,000 (כ-40,000 מישראל וכ-40,000 מיהודה). במאה ה-6 לפנה"ס היו על-פי הערכות החוקרים 250,000 - 500,000 יהודים בעולם. לאחר הכרזת כורש - 538 לפנה"ס, היה, על-פי המקור המקראי - מספר החוזרים מבבל-42,360.

מספר היהודים בעולם על-פי האתר תולדות עם ישראל על ציר הזמן (משרד החינוך) ב-700 לפנה"ס היה 00,000 8 ומתוכם בא"י 640,000. לאחר חורבן הבית הראשון ב-586 לפנה"ס נותרו בארץ 200,000 ולאחר חורבן הבית הראשון ירד מספר היהודים בעולם ל-400,000.