באיחור של ארבעה חודשים

הגעתי להלוויה באיחור של ארבעה חודשים, חיפשתי מילות נחמה, דברי חיזוק, חשתי בצורך לחבק באומץ, לדום, להשפיל מבט, למחות דמעת אוהב, לתור אחר מנחמים, אחר אימא, אבא, האחות, בני המשפחה, להרכין ראש בדומיה אילמת ולהקשיב רק לנהי הבוקע מקירות הלב המרטיט הקורס לתוככי מעמקי הנשמה המדממת, המיוסרת, האבלה.

הגעתי להלוויה באיחור של ארבעה חודשים, כך באקראי, לא ידעתי כי נפל חלל, לא שיערתי כי נטמן לקול בכיי אוהביו הרבים בהר הרצל, לא העליתי בדעתי כי סאת הייסורים, הזיכרון והגעגוע התכנסו להם בלאט לתוך הבית המאושר שהיה עתה להיכל הגבורה של הבחור יפה התואר, אוהב החיים, המחונן בכישרון שירה ונגינה, הפורט על מיתרי החיים והנה פקע מיתר, ורק מנגינת חייו נותרה עדות לנצח.

פגשתי באקראי תלמיד חביב שלי מלפני 45 שנים, התחבקנו ושמחנו זה בזה. לאחר מילות ברכה הצעתי כי נקיים פגישת מחזור נוספת במלאת 45 שנים לסיום הלימודים, ראיתי שהתלמיד, נדב היקר מתחבט, מתלבט. באבחה אחת היכני הברק, נדב שאל אם אני יודע מה קרה למאיר. חייכתי, מאיר זריהן המקסים, היה מתלמידיי האהובים בראשית שנות חינוכי, השבתי בשאלה, "מה קרה?" נדב סיפר בלחש כממתיק סוד, "הבן של מאיר, נפל במלחמה."

התאבנתי במקומי, באמצע הרחוב, בסתם יום של חול. חשתי כי השמיים נופלים והאוויר אוזל, ביקשתי את מספר הטלפון של מאיר. לא העזתי לשוחח עימו, כוחותיי לא עמדו לי, שלחתי אליו הודעת ניחומים והתנצלות על שלא ידעתי על האובדן הנורא של בנו גיבורו.

נפרדתי מנדב, ביטלתי את התוכנית שתכננתי, שבתי לביתי, התיישבתי מול המחשב וערכתי היכרות ראשונה עם עידו, בנם של תפארת ומאיר, אחיה היחיד של רז. שמעתי אותו שר בהתרגשות בטקס יום הזיכרון, רוקד עם אביו ומחבקו בחיבוק אמיץ במיוחד, מרים כוסית לחיים עם חבריו הרבים, חי, תוסס, רוקד, אוהב ונאהב ועתה ....

הצטרפתי היום, באיחור של ארבעה חודשים להלוויה של עידו, לוחם בסיירת גבעתי, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה תוך שהוא מפגין אומץ לב תעוזה והקרבה. הצטרפתי למסע הייסורים העובר בתחנות חייו של הנער הצעיר, עלם החמודות, הבחור המתוק, הלוחם האמיץ העשוי ללא חת, וה"גבר גבר" כמו שכינה אותו אביו שהיה לחברו הטוב.

באיחור של ארבעה חודשים הצטרפתי להלוויה הענקית, הלוויה שיצאה מהבית בו צמח, מהערוגה בה פרח, כשמאות מתושבי ירושלים עומדים בצידי הדרכים ודגלי לאום בידיהם בהצדעה אחרונה לעידו הגיבור.

הצטרפתי באיחור של ארבעה חודשים למסע המייסר על הר הדמעות והיגון, הר התקומה והתחייה של עם הנצח, על הר הגיבורים. ניסיתי להתקרב אל תלמידי האהוב מאיר טוב הלב, מאיר, היחיד והמיוחד, לחבקו ולנסות למצוא מילים לנחמו, ביקשתי להרכין ראשי מול תפארת האם האוהבת, להשפיל מבט מול האחות רז, שמעתי את קריאת הקדיש, משהו בי נחתך עם גזירת הבגד.

התפרקתי לרסיסים כחרס הנשבר עת סתמו את הגולל, הצטמררתי מקולו המרעים של החזן הצבאי בתפילת ה"אל מלא רחמים", דמעתי עת החלו המלווים הרבים לשוב לבתיהם ונותרתי נטוע על מקומי, אילם, על הר היגון והצער, מביט במשפחה החסרה.

באיחור של ארבעה חודשים, הגעתי לנחם ב"שבעה", לפזר טללים של נחמה ב"שלושים", והנה, רק היום, באקראי, נודע לי על נפילת גיבור ישראל מאריות האומה, עידו זריהן, עידו של מאיר ותפארת, עידו של רז, עידו של החיים.

ביומן המלחמה שכתבתי מיום טבח שבת שמחת תורה, הבעתי את צערי על מסדר הנופלים הכל כך ארוך, הכל כך מהיר בו חלל מפנה מקומו בתודעה לחלל החדש. הצטערתי מאוד על המציאות הנוראה בה תהליך עיבוד האבל קצר כל כך, חתמתי פרק זה בתחושה שהמציאות המדממת של חיינו, מלחמת הקוממיות שטרם תמה, חייבת להעניק כבוד ראוי ולספר את סיפור הנופלים, סיפורו של עידו, לכתוב אותו באותיות של זהב על כותל המזרח של היכל הגבורה והתהילה, היכל גיבורי האומה.

באיחור של ארבעה חודשים דמעתי על עידו שלא זכיתי להכיר, דמעתי על תלמידי האהוב מאיר, הנער הצעיר, מלא שמחת החיים, האוהב, המעניק ללא תמורה, הנער שהיה לגבר, לאבא גאה בילדיו, מאיר שהאיר את העולם בטובו.

באיחור של ארבעה חודשים אעלה לירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, אגיע להר הרצל, אחפש את אבא מאיר הפוקד בכל יום את קבר בנו, קשה עליו פרידתו, את אבא מאיר, המתגעגע לבנו מחמל נפשו, בבת עיניו, אניח ידי על כתפו ובאיחור של ארבעה חודשים אבכה עימו.

באיחור של ארבעה חודשים עידו - עידודו, כמו שקראו לו אוהביו הופיע בחלומותיי, עם אביו האהוב מאיר חלמתי את עידו שמעולם לא פגשתי ואך לפני שעות אחדות הכרתיו, ובחלומי עידו רוקד, שמח, מרים כוסית לחיים, פורט על הגיטרה ופניו אש של אהבת החיים.

ובחלומי, אביו מאיר מלטף את מחלפות ראשו, קורן מאושר, חיוכו אהבה, מביט בערגה ובגעגוע על הפרח היפה שצמח בערוגות חייו. ובחלומי, קומתו של מאיר שחה, עיניו ברכות בחשבון, והוא ניצב מול הר הפרחים על המצבה הקרה, מלטף את הרוח של עידו שלו ועיניו משקות את הפרחים הרעננים. ובחלומי, התעוררתי, מחיתי דמעה ויצאתי אל סלון הבית, מגולל עוד על עידו זריהן, קורא על בחור השמחה, בחור האהבה, בחור שלעד יישאר בן עשרים, הילד של תפארת ומאיר, האח של רז, אהוב ונאהב.

עידו, גיבור של העולם, נוח בשלום על משכבך וימתקו לך רגבי האדמה עליה מסרת נפשך בקדושה ובאהבה.