אנו באים, הוא בורח

המשטרה הצרה את נתיבי ההגעה להפגנה בקפלן. יצרה צפיפות. הכבידה. אבל אנו באנו בהמונינו. עוד ועוד. יותר מבכל פעם קודמת מאז חודשו ההפגנות.

אני כותב קפלן ומתכוון בכל הארץ. בביתו של בנימין נתניהו בקיסריה. בירושלים. בעוד ועוד מוקדים שעל ריבויים מדווחת פעילת המחאה הפרופסור קרין נהון. אנו עוד.

ואתה ביבי בנסיגה. בורח. כל הזמן בורח. שאל את הפסיכולוג שנחוץ לך לייעוץ, אתה במעמד של נמלט. אתה מסתגר מפני החברה. אתה בוחר את חשכת הבית מאחורי החומות ולא את אור השמש בשפת הים.

אתה מעמיד להגנתך נערים צעירים שלרוע מזלם גויסו למג"ב במקום לצה"ל, והם כאילו שוטרים. כמה זה עלוב, נתניהו, ויש סתירה אם הם היו חמושים אם לאו, ואיני צריך להסביר לך מה המשמעות של הגרסה לפיה פירקו מהם את נשקם. אני רואה רעד קל בידיך, פרכוס בשתי הלחיים.

אתה נמלט ביבי. אתה בורח. בורח מבשורה, אם לשבש משפט של הסופר דוד גרוסמן. יש לך סיבה לברוח כי אנו "עלה נעלה ויכול נוכל."

גרוסמן היה הלילה בכיכר, וקולו הלוחש כמעט הדהד ברחבי הארץ.

"עכשיו הזמן לקום, לחיות,
להיות לעם או לא להיות,
להיות אדם או לא להיות -
ויש למען מי, ויש למען מה,
והכל תלוי על בלימה."

אז לא גועל הנפש של בית ישראלי בקפריסין ולא פאסיביות של ישיבה בבית ולא לזרות בהלה אלא לצאת לרחובות, ואז ביבי יוסיף מדי יום שמיכה ועוד שמיכה ועוד שמיכה להתגונן מפני הקור שפוקד אותו. זה קור שמקורו בחרדתו ובפחדיו, וככל שיוסיף שומרים יגבר פחדו.