פרשת שלח לך

בימים אלו, שסכנת מלחמה רב חזיתית מאיימת על ישראל, נראה שדיון על נושאי הפרשה מנותק מהאימה המרחפת על עצם הקיומיות היהודית בארץ ישראל. כל היפה שנבנה כאן מאז העלייה הראשונה עלול כל יום לרדת לטמיון. הנס של הפיכת אדמת המדבר בנגב לכרי דשא מוריקים עלול להפוך לכרי אזוב מדמם. הנוף המרהיב של הגליל נבלע באפלת רשפי אש קוטלי חיים, עיר ואם בגליל, קריית שמונה, נטושה לחלוטין ורבבות תושבי הצפון והדרום הפכו לפליטים בביתם.

אך אני מתודלק באמונה שנצליח להיחלץ מאימת חורבן ביתנו הלאומי, נשקם את ההרס שזרעו חיות אדם מהחמאס והחיזבאללה בארצנו. מתוך אותה אמונה אני ניגש לנגיעונת קצרצרה בפרשת "שלח לך", המפגישה אותנו עם צומת דרכים בו נמצא עם ישראל היוצא ממצרים לארץ ישראל.

מעתה ואילך פוסק הקשר בין אלוהים ועם ישראל באמצעות המופת של התגלות אלוקית בדיבור ישיר לעמו, בעמוד ענן ואש, בניסים פלאיים כמו חציית ים סוף, עשר המכות במצרים וגם הדיבור הישיר עם משה מנהיגו של עם ישראל בסנה הבוער באש ולא אֻכַּל. מעתה הקשר עובר מהמישוריות הניסית הפלאית לעברה של המחויבות היומיומית של כלל החברה הישראלית כלפי אלוהים, שתקבל את ביטוייה בעשייה המוסרית במציאות החיים. הקשר הוא באמצעות מתן ביטוי יום יומי לעולם הערכים המוסריים. אלוהים הוציא את עם ישראל ממצרים ושלח אותו לגבש בארץ היעודה - ארץ ישראל - ארץ של מופת מוסרי.

מעתה הקשר עם האל מתבטא בקיום המצוות, כשאת מקום הקורבנות והמנחות תופסים במהלך ההיסטוריה ביטויי התפילה, שתכניה ודפוסיה התגבשו לאט במרוצת הדורות, כששמונה עשרה הברכות בשחרית, מנחה ומעריב קיבלו מעמד מיוחד.

כשמדובר בקשר בין אדם ובוראו, אבקש להיאחז בגישה של הנביא ישעיהו בפרק נ"ח בנושא הקורבנות. בפרק נ"ח בוחן הנביא ישעיהו בתהיות ובשאלות מהי הדרך הטובה בה צריך ללכת אדם כדי להתקרב לאלוהיו. בפסוק ה' שואל הנביא איזה יום צום מבקש אלוהים מהאדם - "הֲכַזֶּה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ?". ומשאלה כללית עובר הנביא לפירוט - אולי עדיף שזה יהיה "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשֹוֹ ?!" או "הֲלָכֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ?!" ואף מקצין בדבר האפשרות ש"שַׁק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?!"

לאחר סדרה של שאלות רטוריות בפסוק ה' באה תשובה מפורטת בפסוקים ו' עד י"ג איזה קשר מבקש אלוהים, והקשר חייב להתבטא בהתגייסות להשתית בארץ ישראל חברה מוסרית ושוויונית - "...זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פְּתַח חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע". הצום אינו מחייב עינוי נפש, אלוהים אינו מבקש מאדם אקטים חיצוניים של פולחן שיש בו מלל ריק או צום. הצום לו מייחל אלוהים מהאדם חייב להתבטא בהסרת חרצובות הרשע של ניצול אדם בעבודתו על-ידי אדם אחר.

הדרישה היא "הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה" - הסר כבלי שיעבוד כלכלי. "שְׁלַח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" . החברה הישראלית שחייבת לקום, אסור שיהיו בה קטבים חברתיים. אסור שתהיה בה תופעה של רצוצים כלכלית. ואם יש חובה מיד לשולחם לחופשי. בכל מישורי החיים ובוודאי בראש ובראשונה במישוריות החיים הכלכלית - אסור שבחברה הישראלית תהיה תופעה של רצוצים.

התנאי היחיד, שאלוהים יענה לקריאת האדם - "אָז תִּקְרָא, וה' יַעֲנָה" (פס' ט') - רק אם יהיו דפוסי חיים שוויוניים ומוסריים, רק אם "פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, עֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בַּיִת" והרמב"ן אומר חובה לתת לו קורת גג משלו. חובה לדאוג שלא יהיה אדם בחברה נטול אפשרויות קיום, לכן אם "כִּי תִּרְאֶה עָרוֹם וּכְסִיתוֹ...." רק אחרי שורה ארוכה של מעשים למען השתתת דפוסי חברה שוויונית - רק "אָז יִבְקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ..."(פס' י').