מורתי היקרה, כך קראנו לך לפני אי-אלו שנים כשעוד קירות הלב רעדו והנפש פרפרה בשמחה לקראת המפגש עימך. מורתי היקרה, אני נושא עימי את היום הראשון, את היום השני בחודש הרביעי ואת היום האחרון בחודש התשיעי. אני נושא עימי את החיוך הטוב שהיה נסוך על פנייך, את הגבול שהצבת בנועם, את החומר הלימודי, את הסקרנות שעוררת בי ובחבריי, את הערכים שהטמעת בי בדוגמה האישית, בלי להטיף, בלי לשאת דגלים, בלי כרזות באותיות קידוש לבנה, במבט לעברך בכל בוקר למדתי ערכים, הטמעתי מידות טובות, רכשתי כישורי חיים.
בכל בוקר כבר בכינוס הראשון, הבטתי בך ולמדתי. למדתי אחריות מהי, כבוד מהו, הערכה מהי, עידוד מהו, נחישות מהי, עוז מהו, התמדה מהי, צדק מהו, אכפתיות מהי, אמון מהו, עין טובה מהי, יושר מהו, הגינות מהי, אהבה מהי. היית שיעור המוסר הראשון שלי מבלי שאפילו ידעתי אז מהו מוסר. גדלתי על אורחות חייך, הילכתי על הצעדים שהותרת בהגיעך ובלכתך, ראיתי בך את הפנסאית המאירה לי את הדרך, הדרך הטובה, היפה, הבטוחה, דרך הזהב. מורתי היקרה, כל שלי שלך הוא.
בימים בהם רוחות רעות נושבות במשרדי ממשלה, רוחות ההפרדה הפוגענית בין מורה ותיקה לבין מורה חדש, אני ממהר לחזור לכיתה א', לשיעורים האיכותיים שהעברת לנו, ילדים חסרי חוליות שהצמיחו עמוד שדרה ואף כנפיים באופן שיטתי. אני יודע כמה למדת בכל השנים כשאת כבר מורה אהובה ומוערכת, להתמקצע, להשתלם, להעשיר את עצמך, לצעוד עם החדשנות והקידמה, ללמד באופן הטוב ביותר, הסוחף והמרתק ביותר.
אני יודע כמה שעות עבדת בבית כדי להכין את השיעורים האיכותיים ביותר. כמה חשבת, תכננת, התאמת, כמה דייקת, זיקקת, סיננת, הוצאת מתחת ידייך את השיעורים הטובים והמצוינים שלך. אני יודע כמה פעלת שכל אחד מתלמידייך יקבל את הטוב ביותר, יגיע להישגים הנאים ביותר, יספוג ערכים כצידה לדרך עתידית.
אני יודע איך העבודה הגדולה שלך נמשכה גם אחרי שמיהרנו לצעוד ברגל לביתנו ואת, המורה הוותיקה, הגעת לבתינו, לשוחח עם ההורים, לשתף, ליידע, לחשוב ביחד על המחר, ועל הדרך בחנת את החדר בו התגוררתי, בדקת את התנאים הפיזיים, את התשובות לשאלות שהתעוררו אצלך. לא חיפשת אשמים, לא הטלת אחריות על אחרים, בדקת את המקור לאתגרים, לקשיים, למורכבויות.
ועתה, המורה הוותיקה שלי וחברותיה, המורה הוותיק וחבריו, נמצאים בעין הסערה, נמצאים על המוקד הציבורי, מסומנים. המורה הוותיקה שלי אינה קשורה לפוליטיקה, אינה קשורה לסחי ולמיאוס הפוליטי. המורה הוותיקה שלי, עתירת הניסיון, מצבור של תובנות, אוצר של ערכים ומידות טרומיות. המורה הוותיקה שלי, ראויה לכל הכבוד, ראויה לכל ההערכה, ראויה לכל שבח והלל, ראויה לכל תגמול כספי. המורה הוותיקה שלי אינה נטל, היא נכס, מתנה, שי ודורון לדורות שעברו ולאלה הבאים. המורה הוותיקה שלי היא אני.
