גנץ, בזעיר אנפין

מינויו של האלוף הרצי הלוי לרמטכ"ל ערב בחירות - מעשה מובהק במרחב המחלוקות הציבוריות - הוא מחדל של גנץ. מינוי רמטכ"ל חדש בעידן של מתיחות ביטחונית גוברת בהליך שנוי במחלוקת ציבורית - אם לא על האיש אזי על התהליך - מוכיח שהדיבורים גבוהה-גבוהה הם רק דיבורים וכאשר מגיעים לקרקע המציאות נחשפים מטיפי המוסר המקצועיים כפוליטיקאים קטנוניים. גנץ נזהר מאוד בכבודם של כמה פקידים אמריקניים, אבל מזלזל הרבה יותר בכבודו של "הימין" שהוא רוב הציבור הציוני בישראל. שר הביטחון מתגלה "כאחד האדם" עם יצרים, אגו, נטייה למניפולציות אמוציונאליות והעדפת ה"אני" על ה"אנחנו" והאינטרס הציבורי הבסיסי ביותר: האחדות.

רמטכ"ל הוא אולי התפקיד הממלכתי הבכיר האחרון שנותר מבלי שסובבת אותו מחלוקת ציבורית חריפה. גנץ, כרמטכ"ל לשעבר חייב להיות מסוגל להעריך עניין זה ולשקלל אותו מתוך ראיית הטווח הארוך ולא מתוך שיקולי אגו פוליטיים. אמנם, הרצי הלוי אינו צד בוויכוח זה וסביר להניח שהציבור ישכיל להבין זאת. אולם במחלוקת שבה המעשה אינו כעניין אישי אלא כשיקול ממלכתי, כל מחלוקת תהיה צבועה גם בצבע הפוליטי שמעניק לה מעשהו "הדווקאי" של גנץ. העובדה "שדחף את המינוי לגרונו של נתניהו" במקום לנסות ולהגיע עימו להבנה מראש מוכיחה שהאיש מעוגן היטב בקונטקסט הפוליטי שבשמו הוא מדבר בדרך כלל, אבל רחוק מהתחושה הלאומית שבה צריך היה להיות כשר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר. בכך הוא עושה למדינת ישראל וצה"ל שירות "דב".

דרך המלך הייתה לדחות את המינוי עד לאחר הבחירות. למעשה לא שמענו שום נימוק ממשי המסביר את הדחיפות כביכול שראה גנץ לקידום מהלך שנוי במחלוקת זה דווקא בנושא צה"לי שבקונצנזוס בציבור. אולי רואה הוא את צה"ל כנחלתו הפרטית ושיקול זה כלל אינו עומד לנגד עיניו - כך או כך זהו כשל מנהיגותי. בתקופת מחלוקת, כיבוש היצר בנושאים בעלי השלכות קיומיות כמעמדו הציבורי של הצבא והאמון במפקדיו ושיקוליהם (אני רואה בשר הביטחון חלק מהמערך הרחב של הביטחון הלאומי, ומשר שהיה רמטכ"ל - קל וחומר.). - הוא תכונה של מנהיג לאומי בעליל. מי שעוסק לעיתים מזומנות בשסעים הלאומיים שלנו, אינו זכאי להתעלם מהם כאשר האגו הוא הנווט היחיד כמעט למעשיו. שכן, ברור שהמהלך הנוכחי יביא לכך שמעשים שנויים במחלוקת בעתיד יהיו "צבועים" ומוסברים ב"דווקאיזם הגנצאי" - כלומר: בעלי גוון פוליטי, להכעיס.

אינני יודע מה חושב הרמטכ"ל הנבחר על דרך המינוי (למעט שביעות הרצון על עצם ההכרעה). במקומו הייתי חש אי-נוחות רבה על שנמנעה הסכמה ציבורית רחבה בסוגיה זו, גם אם יסוד המחלוקת איננו האדם עצמו אלא התהליך הממלכתי הפגום. תפקיד הרמטכ"ל בשנים הקרובות יהיה קשה ועתיר אתגרים וכל נטל שאינו מחויב המציאות - הוא ארכי-מיותר. כמעצב המרכזי של צה"ל וכושרו לנצח במבחנים המצפים לנו, זקוק הוא לסולידריות רחבה ולאמון מלא. אני מקווה שהציבור ידע להבחין בין האיש הנראה ראוי לבין התהליכים הלא משכנעים שהביאוהו לכסא הבכיר וינהג בו ובמעשיו - בהנחה שיהיו כשרים ומוצלחים - בהפרדה הראויה מן האופן בו הוליכוהו גנץ וחבורתו לעבר המינוי.