כמה הייתי רוצה להיות עכשיו בלונדון, בימים קודרים אלה של טקסים אינסופיים למלכה המנוחה, כמיטב הארגון והמסורת הבריטית המופלאה. ואולם יותר מאשר להיות נוכח בעת הטקסים, להיות בלונדון מבחינתי זה קודם כל לרכוש את כל העיתונים, המדווחים בכותרות ענק על הפרידה מאליזבת השנייה, בביטויי אבל, צער, שאופפים אומה שלמה.
אלה ימים היסטוריים ואלה יהיו עיתונים היסטוריים, פריטים לאספנים, שכדאי לשומרם. אני בטוח שבריטים רבים רכשו, רוכשים, שומרים וישמרו את העיתונים הללו, מזכרת שאין שני לה כביטוי לסיומה של תקופה שנתארכה לכדי 70 שנות מלוכה. אין כמו הפרינט לשמש עדות, מזכרת מוחשית מזמן אמת, של אירוע היסטורי, בסדר כה גדול כמו זה שחווה בריטניה מאז יום חמישי בערב. אירוע שיתמשך עוד שבוע, עת תיטמן המלכה המנוחה בטירת וינדזור.
אלה גם ימים של התלכדות בממלכה האבלה, שמעוררת השתאות בכל רחבי תבל. ימים שבהם עיני העולם נשואות ללונדון אפופת הטקסיות. בריטניה מתעלה על עצמה בדבקותה הדתית, תפילות, תהלוכות, מסדרים צבעוניים, תאווה לעין, מעוררי קנאה. אלה ימים שבהם רבים מספרים על עצמם והמלכה. גם לי יש מעין סיפור כזה.
בהיותנו בלונדון לפני שנים ספורות, הגענו אל חזית ארמון בקינגהאם. לפתע חשנו בהמולה, המוני אנשים התקרבו לשער היציאה שהחל להיפתח. או-טו-טו המלכה תצא לביקור במוסד מקומי. נדחקתי, התמרפקתי ומצאתי עצמי עומד לצד המכונית הסגולה המפוארת המתקדמת באיטיות. המלכה ישובה במושב האחורי, מחייכת, מניפה יד לעברי, כביכול. הצילום שהבזקתי יצא קצת מטושטש, אבל מילא אותי שמחה...
מה מושך המוני בני האדם אל מלכים ובתי מלוכה? מה היה בה מיוחד, במלכה אליזבת השנייה? טונות של מילים נשפכו ועוד יישפכו בכל רחבי תבל על דמותה המלכותית, הדבקות שלה בכתר עד ליומה האחרון. בית המלוכה הבריטי הוא ללא ספק המעניין ביותר מכל בתי המלוכה, מכל המלכים והמלכות, במדינות אחרות.
מעמדם הטקסי אומנם נשמר, אבל מעמדם בפועל דהה. לא כן באנגליה. יש שם ביקורת קלושה על מוסד יקר שאבד עליו כלח, אבל המסורת בת מאות השנים חזקה ממנה. דבקות בתרבות שלטון שבה המלך-הריבון אינו כה-יכול, יודע מגבלותיו, נהנה ממעמדו הטקסי. אם הפרלמנטים השכילה לשמר בדקדקנות את מוסד המלוכה, וגם לכבד שלא לומר לאהוב, את המלכה, שידעה את מגבלותיה. זוהי תפארתה של בריטניה הגדולה. אישיותה הכובשת של אליזבט תרמה לכך. בנה-יורשה יעשה מעתה כל מאמץ "לתקן" את תדמיתו.
לעד תיזכר התמונה האחרונה שצולמה בטירת בלמורל בסקוטלנד, כאשר ראשת הממשלה שזה אך נבחרה, ליז טראס, באה לקבל את ברכת המלכה לכניסתה לתפקיד הביצועי הרם. גברת צעירה, גבוהה, חטובה, מול אישה צנומה, כפופה, חלושה, בקושי ניצבת על רגליה. אליזבט בת ה-47 מול אליזבט בת ה-96, יום לפני שנעצמו עיניה לעד.
יש במה להתקנא בבריטים ה"נחנחים". הסדר, המשמעת העצמית, הדייקנות, השקט, האחדות - הלוואי עלינו, הקולניים, הנדחקים, המתמרפקים, חסרי הסובלנות והסבלנות. מלוכה סופר-דמוקרטית, עם חלוקת סמכויות חדה, חדורה באמונה דתית, מסורת של טקסים מפוארים, המעצימים את הגאווה הלאומית.
היה מי שהציע לעם ישראל: "שימו עליכם מלך". זהו זאב ז'בוטינסקי, שהשתעשע ברעיון להיות דומיניון באימפריה הבריטית. את המאבק בה, לשכנעה להוציא אל הפועל את מטרת המנדט על ארץ-ישראל, ניסה לנהל בדרכים דיפלומטיות. רק משראה שאין בהן תוחלת, בירך על פעולות האצ"ל לגירוש "הכובש הזר" הבריטי מארצנו. באומרו "מלך" לא התכוון לבית מלוכה מורם מעם דוקא, אלא למדינה מתפקדת, בעלת מוסדות שלטון כמסודרות באומות, עם חלוקת סמכויות ברורה, דמוקרטיה לעילא ולעילא. הוא גם כתב על חשיבות הטקסים בחיי אומה, כמטפחי ערך הממלכתיות.
"מותר האדם מן הבהמה הריהו הטקס", לימדנו איש ההדר זאב ז'בוטינסקי. "מהו ההבדל בין בן-תרבות לבין הפרא? - הטקס. כל דבר גדול בעולם הוא טקס. תרבות היא טקס. משפט - טקס... סיפרו לי שבארץ-ישראל יש אדישות כלפי אותו הדבר שאני מכנה בשם טקס. אני מצטער מאוד על כך, שחברינו נפגשים במציאות המרה של החיים היומיומיים ובעבודת הפרך, הם מתחילים להזניח את הטקס".
אכן, בריטניה, שאת דוגמתה ראה ז'בוטינסקי לנגד עיניו, היא מדינה טקסית ביותר. טקסי הכתרה, לוויות, ושאר אירועים גדולים כקטנים, נערכים במלוא ההדר. אפילו בתוך הפרלמנט הדיונים, הוויכוחים, מתנהלים בטקסיות מופלאה. כדאי לצפות השבוע בערוצי הטלוויזיה הבריטיים. להתבשם ממסע הפרידה המרהיב מהמלכה האהובה, אשר שיאם יהיה ביום שני. יש למדינת היהודים הרבה מה ללמוד מהממלכה המאוחדת, גם מבלי שיש לנו מלך.
