חידון קצר ליום הכיפורים: כיצד ייתכן שהתפילות המרטיטות והמרגשות, החד-פעמיות, של יום הכיפורים כולו, שבהן הופכים המתפללים לדרגה של מלאכי מעלה, נפתחות, למרבה התמיהה, בהכרזה לא כל כך מחמיאה: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"? העבריינים? עכשיו? לקטרג על עמך ישראל דווקא ברגעי שיא אלה של התקדש ליל יום הכיפורים? למה להלבין דווקא עכשיו את פניהם של האורחים שאמנם אינם נראים כל ימות השנה, אבל נפשם כמהה אל האווירה והמעמד המרומם של שעה ייחודית זו?
ומיהם בכלל העבריינים האלה? האם האמירה הזו נועדה לבדל בין באי הקבע של בית הכנסת, צדיקים לכאורה, לבין שאר האורחים שמוכרזים במעמד מצמרר זה כעבריינים? להתבטא בגסות רוח שכזו דווקא ביום שכל כולו מושתת על סליחה, מחילה וכפרה? ומה עם בקשתנו לכפרה על "חטא שחטאנו לפניך בשיח שפתותינו"? ומה עם "על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים"? וב"טומאת שפתיים"? וב"הונאת ריע", וב"עזות שפתיים"? - וכדומה. מוזר ביותר. אין עזות שפתיים חמורה נזו.
גילוי נאות: הזדמן לי במשך שנים רבות, בס"ד, לעבור לפני התיבה, בקהילות שונות, בליל כל נדרי. כמצוות המחזור המונח לפני פתחתי בהכרזת ההיתר "להתפלל עם העבריינים". ניצבתי שם לפני בורא עולם עני ממעש, אפוף חיל ורעדה, מצד אחד; ומצד שני מתעסק עם 'העבריינים'. תמיד, אבל תמיד, חוללה האמירה הזו איזושהי התנגדות פנימית, תחושת אי-נעימות, עד לזרא. מה פתאום עבריינים עכשיו? מי אנחנו שנקבע זאת? הבטן הייתה מתהפכת עם האמירה המתנשאת הזו: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". ותמיד תהיתי: מה ההתנשאות הזו? מי הסמיך אותנו להגדיר עבריינים בקרב היושבים בקהל? מי אנחנו שנקבע זאת? התחת אלוהים אנחנו? והרי כלל נקוט בידינו ש'האדם יראה לעיניים והא-לוהים יראה ללבב". ועד כמה שהדבר קשה לנו, הוא קשה שבעתיים לאורחים המזדמנים בליל כל נדרי בלבד. למה לצער אותם? למה להתנשא עליהם? למה לעשות להם נא בעין?
באחד מימי אלול השנה, פנה אלי מכר שאינו מבאי בית הכנסת, ותהה בנימה של עלבון: כשאתם אומרים בבית הכנסת את הפסוק "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", למי אתם מתכוונים? אתם מתכוונים אלי? אתם בעצם לא מעוניינים שאגיע? אני לא יהודי בעיניכם? מה זה העלבון הזה? סרקתי בראש את כל התירוצים האפשריים שירגיעו את זעמו, ויאיינו את העלבון הצורב. בלב אפילו הזדהיתי עימו: למה להעליב?
ואז הבזיקה בראשי התשובה האולטימטיבית ששיככה לחלוטין את זעמו: תפילת כל נדרי נכתבה בעידן האנוסים לפני 530 שנה (1492), ונועדה לבטל נדרים שאימצו האנוסים, שעדיין שמרו בתוך תוכם אמונים לאלוקי ישראל. הם היו, מתוקף הנסיבות, 'יהודים בלב', אבל נראו כ'עבריינים' כלפי חוץ, מפני שנהגו כנוצרים, ביקרו בכנסיה ותלו צלב ענק על החזה שהעיד על היותם נוצרים לכל דבר. מצב זה, בלתי מתקבל על הדעת, הביאם להכרה שיש צורך שהקהל כולו ישמש בית דין אשר 'יתיר' אותם מ'עבריינותם' הקתולית ויאפשר להם להסתפח לכלל הציבור.
לא ממש אמיתי
הוספתי והסברתי שנשמתם היהודית הטהורה של האנוסים כָּמְהה אומנם תמיד לחזור הביתה, לעם ישראל, לאלוהיו, אך הדבר נבצר מהם. רק פעם אחת בשנה, בהתקדש ליל יום הכיפורים, הם ביטאו את כמיהתם לחזור הביתה והעזו לבצע סיבוב פרסה שביטל את נוצריותם שנכפתה עליהם. לכן התירו להתפלל עם 'העבריינים' הללו. ההסבר הניח בהחלט את דעתו של איש שיחי. עד כדי כך שהוא הפטיר: "אם כך, אתם אינכם מתכוונים אלי. אתם רק ממחזרים את מעמד ההכרזה על שובם של האנוסים לקהל ישראל. עכשיו אני רגוע. אגיע לבית הכנסת לליל כל נדרי, והפעם בלי רגשות עלבון".
התירוץ אכן משכנע, אבל הבעיה איתו שהוא לא ממש אמיתי. חוקרי תולדות התפילה טוענים שההכרזה על ההיתר להתפלל עם העבריינים, קדומה הרבה יותר, בכמה מאות שנים, לעידן האנוסים. יש אומרים, כמו למשל החוקר ד"ר דניאל גולדשמידט, כי מחולל אמירה (מקוממת?) זו הוא מהר"ם מרוטנבורג (1220-1293), שתלמידיו טרחו להפיצה בשמו בכל קהילות אשכנז: "ערב יוה"כ קודם כל נדרי, אומר: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". ויש אומרים שהאמירה מוכרת מן הימים שקדמו לו, והמהר"ם רק מיסד והעצים אותה.
כל בעלי המנהגים באשכנז מתעכבים על תוקפו של מנהג זה ומעצימים אותו. אך היו שניסו להרגיע את המבקרים בטענה שחדר שיבוש קל לנוסח המוכר לנו, ושבמקורו היה "עם הביריונים", כלומר בעלי הזרוע שבקהילה, ו/או אותם סוררים שקיעקעו את הסדר החברתי בקהילותיהם והוטל עליהם חרם כבד מטעם הנהגת הקהילות, ואפילו להם, לביריונים המוחרמים הללו, התירו בערב חד-פעמי זה להצטרף לכלל ישראל. וברוח הפוך על הפוך, היו שהסבירו כי דווקא צירוף 'העבריינים' לתפילה, הוא המהלך האולטימטיבי שמגבש את אחדות הקהילה כולה, בבחינת יחד שבטי ישראל. גורל אחד לכולם. גם לעבריינים שבקהל. רק אחדות מלאה מבטיחה שתתקבל תפילת הקהילה כולה, ללא יוצא דופן, בפני אדון כל.
ועל אף קדמותו של נוסח זה, זוכה ההערכה השגויה שמקורה באנוסי ספרד, לתפוצה רחבה. פרופ' ירמיהו יובל כותב בספרו 'האנוסים' (ע' 293-4): "יום הכיפורים, שנקרא בפיהם 'היום הטהור', היה רגע של אמת. הם הסירו מעליהם כל קליפות העמדת הפנים והעמידו נפשם עירומה נוכח הבורא... [אבל] חדי האבחנה שבין האנוסים הרגישו ביסוד של הולכת שולל כלפי עצמם ובוראם" - מפני שהבינו שמיד לאחר התפילה ישובו לחיות כנוצרים.
ועוד: "יום כיפור היהודי נפתח ב'כל נדרי' שבו הקהילה מצהירה... שהמתייהד מתכחש מראש ל'כל המעשים שאעשה בשביה הזו' והחטאים שיחטא מחמת 'ערמומיותו של חוש שמירת החיים'. בייחוד מתבטלים כל הנדרים הקתוליים והמסכות שהמתייהד חייב לעטות כל השנה כדי לשרוד". אנוסי ספרד האומללים הם שהעניקו את הלגיטימציה המוסרית למלים הקנטרניות, שאלמלא הם, הן היו נתפסות בימינו, ואולי בצדק, כמעשה גערה והתגרות, בהחלט לא פוליטיקלי קורקט.
גמר חתימה טובה לכלל ישראל.
