הרהורים לאחר פרסום מדגמי הבחירות

התמונה הכללית לגבי הציבור הישראלי לא נשתנתה: מחצית העם תומך בביבי נתניהו ומחצית העם, גם בתוך הליכוד, סולד ממנו. נראה שביבי יחזור לראשות הממשלה לאחר קבלת תוצאות האמת, כולל מצה"ל.

שתי הפתעות היו בבחירות אלה: מצד אחד עַלִּיָתּוֹ המטאורית של איתמר בן-גביר ומצד שני הקפאון שאחז בתנועה הממלכתית. ניתן ליתן הסברים רבים להצלחתו של בן-גביר. הבחירות התקיימו תוך כדי אירועים קשים של פח"ע: ירי, הטלת בקבוקי תבערה, הטמנת מטעני חבלה, זריקת אבנים על כלי רכב ומעשי דריסה של חיילים ואזרחים. בציבור הייתה תחושה קשה של חוסר ביטחון שעוד התחזקה בשל מהומות במגזר הערבי, מעשי החבלה וההצתות בצפון וחוסר המשילות הכללי בכלל ובעיקר בירושלים, בגליל ובנגב. בן-גביר הופיע כמושיע, כמי שהתחייב לדאוג לביטחון פנים וחוץ והדבר השפיע על רבים, ובעיקר על הדור הצעיר שלא הכיר היטב את ההיסטוריה.

בן-גביר טען נגד ההוראות המחמירות לפתיחה באש, בטענו שידי החיילים היו כבולות. גם רבים מהמתנחלים שהיו חשופים להתנכלויות ולמעשי רצח חשו שהממשלה מפקירה את ביטחונם. לכך התקשרו גם המגבלות על הבנייה בהתנחלויות. גם ביבי תרם את תרומתו בקראו לציבור להצביע לציונות הדתית וכך קידם את בן-גביר וסמוטריץ' עד שהגולם קם על יוצרו ושאב קולות רבים מהליכוד. נוסף להיבט הביטחוני נוצרה הזדמנות להנהיג את הציונות הדתית שתחילה ננטשה על-ידי נפתלי בנט ואילת שקד, שחודש לפני בחירות קודמות נטשו והקימו את ימינה שנבנתה על כרעי תרנגולת כך שבנימין נתניהו הצליח למוטט אותה על-ידי כלנתריזם, פיתויים ולחץ אישי ודתי. לתוך הָרִיק הזה פלש בצלאל סמוטריץ' ובלחצו של ביבי הצטרף אליו בן-גביר ונהג כלפי סמוטריץ' כמנהג אפרוח של קוקיה כלפי הגוזלים של בּוֹנֵי הקן.

ההפתעה השנייה היא כשלונו של "המחנה הממלכתי". הַצֶּפִי היה שבני גנץ, רמטכ"ל אהוד לשעבר, יצליח לבסס מפלגה גדולה מכל אלה שסלדו מביבי, למרות שהתכחש להבטחותיו והצטרף בעבר לממשלת ביבי כשר ביטחון. בהשוואה לפוליטיקאים אחרים כביבי, אריה דרעי, סמוטריץ' [השרות הצבאי המפוקפק] גנץ הוכר כנקי כפיים, אלא שתום לב אינו מטבע עובר לסוחר בישראל, בה שר שמעל הוחזר לכהן באותו משרד שבו הסתבך וחמק מחומרת הדין לאחר שהציג מצג שווא על פרישה מפוליטיקה לשופט תם. מחצית העם נוהרת אחרי ביבי למרות שקריו, הפרת הבטחותיו והיותו נתון למשפט פלילי. למחנה הממלכתי עמד קושי נוסף: הוא התחרה עם "יש עתיד" - מפלגה מבוססת ובנויה כהלכה [בשונה מ"ימינה"] ועם הציונות הדתית ובמידת מה גם מול "העבודה" על אותו מאגר קולות.

גדעון סער, ששימש אבן שואבת למצביעים ימניים שמחוץ לליכוד הצטרף במפתיע לגנץ שהייתה בו מידת מגמה לשמאל ועורר תמיהה ואי נחת אצל תומכי שתי הרשימות. אין ספק שהצטרפות זו שיגרה מצביעים רבים לבן-גביר, שהפך למעוז הימין. מאוחר יותר הצטרף גדי איזנקוט, רמטכ"ל מפואר כשלעצמו ואיש "גולני" לגנץ. רבים, כולל ימנים, תלו באיזנקוט, תקוות רבות שיפיח רוח חיים במחנה, אך חיש מהרה התאכזבו כאשר כבר בנאומו הראשון דיבר על שתי מדינות - נושא שנוי במחלוקת אך לא היה אז על סדר היום הפוליטי, ןמשום-מה גם הצהיר על תמיכתו בהינתקות, אותו קֶרַע מדמם בעם. סער נאלם דום והמחנה הממלכתי קיבל סטיה שמאלה, שם קדמה לו "יש עתיד". גנץ לא שכנע את הציבור ביד חזקה כנגד הטרור. מראה הג'יפים הצבאיים שנמלטים אחרי פעולה כאשר הם מותקפים בירי, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה ללא כל תגובה כנגד המתפרעים לא תרמה לתהילתם של שני הרמטכ"לים, למרות הפעולות הנועזות של צה"ל מעבר לקו הירוק, כולל מעצרי מבוקשים תחת אש, אולם מראות אלו היו ללחם חוקו של בן-גביר.

בן-גביר תקף קשות את הערבים המנומנמים ובעיקר את נציגיהם, בכך רכש קולות אולם מצד שני גישתו זו הגבירה את כמות המצביעים הערבים שחשו עצמם בסכנה ונהרו לקלפיות, מה גם שביבי שוב פנה נגדם. תופעה זו של חרמות ותקיפות פשתה גם במגזר היהודי, כמו דברי ליברמן על הובלת חרדים במריצות והשלכתם לאשפה, או הבטחתה של מיכאלי לתחבורה בשבת. דבורים עוררה את האוכלוסייה החרדית לצאת ולהצביע. ליברמן כמסתבר שילם מחיר יקר על התבטאויותיו החריפות, וכרגע הוא מרפרף מעל אחוז החסימה.

בסוף השבוע כנראה נדע את תוצאות האמת, כולל הצבעות החיילים ואפשר שהתמונה תשתנה מעט, אך מעט בלבד. בקרוב כנראה נחזה ברשימת השרים שתכלול שוב את מירי רגב, ואמסלם, את עדית סילמן ולבטח את בן-גביר וסמוטריץ, הכל כפי שתקבע או תאשר הגברת הראשונה.