הבציר של רפיק

אני רואה חשיבות בציטוטים אלה, כמעט פואטיים הייתי אומר, מפי אנשים אשר מכירים היטב את מורכבותה של החברה הישראלית, שכן יש להם משמעות מיוחדת אצלנו, מעבר לכפר הדרוזי שעל הכרמל. ישראל שעוד מעט ימלאו לה 75 שנים טרם השתחררה מן הביורוקרטיה הריכוזית ובולמת קידום הן של נושאים והן של התחומים המוניציפליים. לא פחות היא מרתיעה אנשים מוכשרים ונחושים אשר מבקשים לקדם את היישובים שבהם הם חיים ובכך גם לחזק את הגורם הדמוקרטי של העשייה של האזרחים למען האזרחים. גם אם הדחף של אותם אישים פעילים יעילים הוא להאדיר את המוניטין שלהם, אם הם עושים זאת באמצעות הישגים עם קבלות - אין צרוף אנושי ציבורי מוצלח מזה. אם צריך דוגמה, דליית אל כרמל היא אחת מהן.

דליית אל כרמל

היישוב נקרא על שם הכרמים שמקיפים אותו. דליית אל כרמל אינה הפרח בעל הצבעים והגוונים השונים אלא "גפן" - דאליה בערבית. לאמור "גפן הכרמל". הוא היישוב הדרוזי הגדול ביותר במדינה, משתרע על עשרה קמ"ר והאוכלוסייה בו קרובה לעשרים אלף נפש. בראשית שנות ה-20 היה ניסיון לאחד את הישוב עם עספיא הסמוך, אף הוא דרוזי. הוקמה לו ועדה קרואה, והוא כשל. מכאן שבמציאות ההשוואתית, מה שהביא לפריחת דליית כרמל לעומת עספיא, זה הגורם האנושי הנחוש שמציב לפניו אתגרים ומשיג אותם. מלבד המָראֶה הפיזי שנראה לעין, כפי שצויין, הנתון הבולט ביותר הוא תחום החינוך. בשנת הלימודים 2019-2020 אחוז הזכאים לתעודות בגרות מבין תלמידי "דליית אל כרמל" עמד על 86.9%. נתון מרשים מאוד.

לפי נתוני הלמ"ס לסוף שנת 2020 למועצה המקומית דרוג של 4 מתוך 10 והשכר החודשי הממוצע לשנת 2019 עמד על קצת למעלה מ-7,000 שקלים לחודש, בשעה שהממוצע הארצי הוא 9,745. מה שמלמד שכל הדיבורים על היחס המיוחד ל"אחינו הדרוזיים" הוא בע"מ והיישוב השכן, עספיא, היא רק דוגמה. כשם שהכישורים של מי שעומד בראש היישוב אף הם דוגמה. יש עוד היבט חשוב, שלמדנו עליו בביקור, והוא ההסדרה של המנהָל בכול הקשור בתשתיות של היישוב. חסל סדר הבלגן שכול אחד, גם אם לדוגמה, קיבל רישיון בנייה בנה לו בית כחפצו מבלי להביא בחשבון את הקהילה. וזה אמור לגבי כל התשתיות הפיזיות, סביבה, מפעלים, תרבות וכיו"ב. רפיק חלבי הוכיח את עצמו כמנהלן מעולה. ואתה תוהה איך המדינה הייתה נראית אם היו הרבה רפיקים כאלה, הם אלה אשר לא זו בלבד שפועלים בתנאים קשים אלא יוצרים תנאים כדי להתגבר על הביורוקרטיה והמכשולים האינהרנטיים שבה. ככה או אחרת דליית אל כרמל של 2020 היא במצב טוב.

בין האתרים הבולטים ביישוב - מוזאון בית המורשת הדרוזית, מתחם מקודש לאחד מנביאיי הדרוזים - "הנביא אבו איברהים" ו"בית אוליפנט", שהמתחם שבו הוא נמצא, משמש גם כבית "יד לבנים" של העדה הדרוזית, ורשימת החללים במערכות ישראל אינה קצרה. בבית הישן התגורר לורנס אוליפנט, סופר עיתונאי, מיסטיקאי וציוני בלב ונפש אשר לאחר פעילות ענפה למען היישוב היהודי בארץ ישראל. בשלהי המאה ה-19 התיישב בארץ והקים את ביתו ב"דליית אל כרמל". מן המקום הזה הוא שלח את מאמריו לעיתונים שבהם המשיך את מפעלו הציוני. מזכירו היה נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה". שלא לדבר על נוף מדהים ממצפור במזרח היישוב שמשקיף על העמקים.

החיבור

הדוברים והמשתתפים במפגש בדליית אל כרמל היו כולם חבריו של רפיק חלבי בטלוויזיה הישראלית אליה הוא בא בשנת 1974 מצויד בתואר בוגר האוניברסיטה העברית במדעי הרוח. שפתו העברית הייתה רהוטה ואופקיו התרבותיים היו רחבים והוא ביקש אפיק כדי לממש את כישוריו. זה היה הרושם הראשון שקבלתי כאשר נפגשנו. לאחר שהוא התקבל לעבודה בחדשות הטלוויזיה הישראלית מצאתי בו צעיר שאפתני ונחוש שכבר בראשית דרכו הצטיין בתחום שבו טיפל - התחום הערבי, בייחוד הערבים הפלשתינים. עקבתי במיוחד אחרי עבודתו כי אני שימשתי אז כמנהל החדשות, לאמור קיבלתי אותו לעבודה. עד כדי כך הוא הצליח, שהגיע אליי מסר עקיף משר הביטחון הטרי, שמעון פרס, ואיני זוכר באמצעות מי, שרפיק חלבי הוא trouble maker - עושה צרות. זה הטריד אותי אך לא השפיע. אף וידאתי שיש לי גיבוי מלא ממנהל הטלוויזיה, ארנון צוקרמן. רפיק לא רק נשאר בחדשות אלא לימים הפך למנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית.

הרעיון לזמן את החבורה הזאת היה של אבי אנג'ל, ותיק אחר של הטלוויזיה הישראלית, שהציע הפעם את מקום המפגש בדליית אל כרמל, ורפיק חלבי הרים את הכפפה.

בעקבות המפגש הראשון בפספטמבר 2017 פרסמתי פוסט בשם "בית הלורדים של הטלוויזיה הישראלית - מפגש של אנשים שהניחו את היסודות למדיום החזותי בארץ". וזה היה קטע הפתיחה: - "old soldiers never die they just fade away" - חיילים ותיקים לא מתים, הם רק נמוגים", אמר אחד מגיבורי מלחמת העולם השנייה הגנרל דוגלאס מק-ארתור. אבל בניגוד לחיילים - שדרים ותיקים מתים אך לא נמוגים. מי שהזכיר לנו זאת הוא אבי אנג'ל, בשעתו כתב כלכלי בכיר בטלוויזיה הישראלית, שזימן את ותיקי הטלוויזיה הישראלית, בעצם את מייסדיה, להרמת כוסית לשנה החדשה, במסעדת "פסטל" בתל אביב.

אבי הזכיר לנו, אם היה צורך בכך, כי את הטלוויזיה הישראלית, שעשתה בשעתה חדשות לא פחות משסקרה אותן - הקימו אנשים. הם אלה שחרשו את התלמים הראשונים של המדיום החדש בארץ שלא הציבור ולא מנהיגיו היה להם מושג ירוק איך לעכל אותו. הם לא המציאו את הטלוויזיה. הם הקימו אותה בארץ. בעולם, בעיקר במערב, הקמת טלוויזיה היא עניין של בניית מוסד שיש בו ייצור ויצירה תוך גיוס משאבים וכוח אדם שיענו על הצרכים המידיים ועל השאיפות לעתיד. זהו. כל השאר שייך למקצוע ולאנשיו שימָצו אותו טוב ככול שניתן. בשקשוקה הציבורית והפוליטית בישראל של אותם הימים אנשים אלה היו צריכים לספוג חבטות של פוליטיקאים, אישי ציבור וכן, גם עיתונאים, גדושי יומרה ונבערים מדעת בכול הקשור למדיום החדש בארץ, ובאותו זמן לעבוד קשה ולהוציא את המרב כדי להביא את החדשות ואת ענייני היום בתנאים כלכליים, מבניים וטכניים קשים ומורכבים. וחרף כל זאת הטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70 הייתה טובה, לא רק יחסית אלא בכלל, וכולל זאת בימינו.

החברים של רפיק

מאז הייתה נשירה, מחמת הגיל או חולי, אבל חבורה לא קטנה נמנית עם השורדים, שבשנות ה-70 רובם היו די צעירים, וחלקם מהם בא לדאליה. אזכיר אותם בשמות בלבד, אף שהרוב בהם מילא תפקידים בכירים, בתואר ובפועל בשנות ה-70 של המאה ה-20 כאשר הטלוויזיה הישראלית הגיעה לשיא הישיגיה ולאחר מכן החלה הנפילה. זאת,יש לציין, נבעה לא בשל חוק לא טוב אם כי ניתן היה לתקן ולעדכן אותו, אלא אך ורק בשל הפוליטיזציה הקיצונית של הממסד, אשר בין השאר עיקר את המדיום החזותי הציבורי, גם מבפנים ומבחוץ באמצעות מינויים פוליטיים כושלים וגם מושחתים.

זאת החבורה שהתכנסה בדליית אל כרמל לבקר ולשמוע את אחד מבכיריה על הישגיו בתחום שונה לחלוטין: שרי רז ודן בירון, אברהם וג׳ואנה קושניר, ארנון צוקרמן, גיל סדן ורעייתו, טוביה סער, דן רביב, אריה אורגד ורעייתו, מיכל גורן, יהודית רז ובעלה, ברכה רוזנפלד, דסי ויאיר שטרן, עדנה ועוזי בירמן, צבי גיל ונכדתו אלינור, מתנה ומיכה לימור וכמובן המארח רפיק חלבי. רשמתי את השמות בדיוק על-פי רשימה שהעביר לי אותה לבקשתי יאיר שטרן, שארגן את המפגש על כל הכרוך בו. ראוי לציון כי יאיר דאג לכך כי האירוח בכול הנוגע להוצאות לא ייפול על שכם המועצה אלא שהמשתתפים הם אלה שיישאו בהן. היו כאלה שהתכוונו לבוא ונעדרו מסיבה זאת או אחרת: יעקב אחימאיר, אבי אנג'ל, נחמן שי, רון בן ישי, עמוס ארבל, יאיר אלוני, דליה מזור, חיים פלטנר. אפשר ששכחתי מישהי או מישהו. מדובר באנשי החדשות של הטלוויזיה ולא התוכניות וכל שאר התחומים.

העליתי את השמות מכיוון שאני משוכנע כי שמותיהם של רבים מהם אינם ידועים לציבור היום או שהרקורד שלהם לא ידוע. אני מאמין כי כאשר יוקם המוזאון לשידור, והוא אכן יוקם במתחם של קול ישראל בעבר, בשרונה בתל אביב, שמותיהם ללא ספק יירשמו בו. בינתיים אני רושם אותם.

בפוסטים שאני מקדיש לשידור הציבורי, ואלה לא מעטים, אני משתדל לסקר או להתייחס לעמיתיי מן הטלוויזיה ולעשייה שלהם באותו עידן, ממעלה שנותיי - לשבט ולחסד. אין כאן איזו התרפקות אל המציאות של אז, שלא הייתה גן עדן וגם מלאכים לא ריחפו בה. היו הרבה יצרים, חיכוכים, מריבות, קנאה ועוד. אבל גם בזיכרון וגם ברטרוספקט, במציאות של אז, אלה אנשים שבתנאים קשים - פוליטיים, ציבוריים, חברתיים ומול ענפי תקשורת אחרים עוינים, עשו את מלאכתם נאמנה כמשימה מקצועית-ציבורית ממלכתית הייתי אומר ואני גאה במונח הארכאי הזה. זאת בשעה שהתמורה החומרית הייתה זעומה לעומת ענפי מדיה אחרים ובוודאי לעומת זאת בטלוויזיה המסחרית שירשה מקודמתה קבוצה נכבדה של טלנטים. הם היו החלוצים של המדיום. זאת איש לא יוכל לקחת מהם. Old Broadcasters die but they never fade away..