על דמוקרטיה, ממשל ומשפט

פרופסור פרידמן, במאמרו במעריב מ-16.12.22¹, מעלה למעשה את השאלה האם המדינה - מבנה, שיטת ממשל, חוקה, ארגון מערכת השלטון והמשטר הן בעיות בתחום מדעי המדינה (החלטות פוליטיות) או בתחום המשפט - החלטות משפטיות. לדעתי, תחומים אלה הם בפירוש עניינים פוליטיים ולא משפטיים. שאלה נוספת, היא: מדוע יש להעניק לבית המשפט שבהגדרה הוא א-פוליטי סמכויות בתחום הפוליטי, והאם הדבר אכן מועיל למנוע עריצות של הרוב מול המיעוט או להפך?

על כך עונה פרופסור פרידמן בעצמו כבר במאמר קודם² שטענה זו על פניה היא אבסורדית מעצם היות בית המשפט במהותו א-פוליטי. אני מסכים עם תשובתו אבל סבור שהיא חלקית בלבד. התשובה המהותית היא שאין דרך אחרת לקיים ארגון מדינתי נשלט ומנוהל אלא כאשר הסמכות הפוליטית נמצאת בידי הגורמים הפוליטיים - בראש וראשונה בידי המחוקק שהוא נציג הריבון ובידי מי שאמור לנהל את הארגון המדינתי בחיי היום-יום, כלומר הממשלה. חלוקת הסמכויות בין שני גורמים שעשויים להימצא בניגוד עניינים או עמדות ללא יכולת הכרעה מעוררת את השאלה "מיהו הפוסק האחרון"? לדעתי הפוסק האחרון הוא הריבון או נציגו הנבחר; הווה אומר: בדמוקרטיה לא קיימת סמכות פוליטית או אחרת העומדת מעל לריבון.

בהמשך דבריו מסביר פרופ' פרידמן שהבעיה בישראל של עריצות המיעוט בציבור בכלל, ולא רק זה החרדי, מקורה במבנה המשטר; פרידמן מכוון כאן למיעוט הדתי. אני סבור שמדובר בקבוצה הטרוגנית שהיא בסה"כ מיעוט באוכלוסייה, אך כוללת גם גורמים סקטוריאליים: מערכת המשפט; גורמים אליטיסטיים כמערכת הביטחון; האוניברסיטאות בחלקן; חלקים בתקשורת ובעולם העסקי. המיעוט הדתי משתלט על התמונה הכללית מפני שהוא הגדול ביניהם מספרית ומתמרן בשכל רב בין שני הגופים הפוליטיים - "הימין" ו"השמאל" - המהווים יחד רוב פוליטי ברור; הואיל והם חלוקים ביניהם ואינם משתפים פעולה מצליח המיעוט בתמרוניו. לתוך מרחב בלתי סדיר ובלתי רציונאלי זה נכנס המיעוט המשפטי באמצעות "המהפכה המשפטית" וקנה לעצמו עמדת שליטה, שהיא למעשה גניבת סמכות שאינה מעוגנת בחקיקה נורמטיבית מפורשת. החוקים הם חלק ממבנה השלטון אבל אינם ממצים את המבנה כולו. פרידמן טועה באומרו שהממשלה והכנסת האמורות לייצג את הציבור כולו מייצגות את הזרם הקיצוני בהתנחלויות, נערי הגבעות וכו' (דהיינו קבוצות מיעוט).

קבוצות מיעוט אלה הן בפועל מכשיר של ממשלות בעלות אוריינטציה ימנית בדרכן למימוש מדיניות אידאולוגית עליה התחייבו לבוחריהן. הן נזקקות להם משום שאינן חזקות דיין לממש מדיניות מחוללת התנגדות ברייש-גלי והחליטו לבצעה ב"גישה עקיפה". את עזרת החוגים הקיצוניים קונה הממשלה באמצעות הטבות כלכליות, כפי שעושות זאת ממשלות אחרות בגייסן תמיכה פוליטית להקמת קואליציה עת חסרות הן קולות³. ביסודו זהו סחר פוליטי סביר שנובע מפעילות השמאל בגייסו תמיכות פנימיות וחיצוניות אחרות לבלימת וחסימת מדיניות הימין בסוגיית גבולות הריבונות.

מגשימה כיצד?

הציטוט שמביא פרידמן מדברי הרצל על-רקע האמור לעיל אינו נכון. מנחם בגין לא היה חריג בתנועה הציונית אלא חלק מרכזי בה. מרגע שתם הוויכוח בין "הציונות המגשימה" (עליה והתיישבות) ל"ציונות המדינית" (קבלת אישור מוקדם למימוש לאומי) הפך לשאלה: "מגשימה כיצד"? היה בגין לחלק מהיסוד המגשים בפועל אם כי לאו-דווקא באמצעות ההתיישבות העובדת. כיום מהווה תנועתו של בגין וממשיכי דרכו לחלק האקטיבי בהגשמה החותרת להשלמת תוכנית השלבים לסיפוח ארץ-ישראל המערבית למדינת ישראל. היא מטריאלית בעשייה זו הרבה יותר מכל שאריות השמאל הסוציאל דמוקרטי האקטיביסטי לשעבר. הללו הפכו בשנים האחרונות למפלגות לפוסט-ציוניות ולא דמוקרטיות ולסייענים המרכזיים למתנגדי סיפוח העויינים את ישראל.

ההחלטות בכנסת אינן כניעה אלא פירות הפשרה הנובעת ממאזני הכוחות הפוליטיים ויכולות השכנוע או הלחץ ההדדי של הזרמים והתנועות הפועלים בה. חרמות חוסמות ומונעות את דרכי ההידברות. אילו חוקקה החוקה שהבטיח דוד בן-גוריון ב"מגילת העצמאות" סביר מאוד שהמציאות הייתה מתפתחת בדרך שונה. איננו יכולים לבכות על החלב שנישפך - אלא לממש את צרכי השעה והעתיד.

החלטת בן-גוריון בימי הכרזת המדינה ומיד לאחריהם הייתה: לא לפצל את העם והיא עודנה מהותית וחיונית גם כיום. מי שאינו מבין זאת מסכן את שלימות המדינה. העם היהודי קטן ושברירי מדי, ושינויי העיתים והדמוגרפיה מכתיבים חלוקה פנימית שונה מבעבר. המנגנון הדמוקרטי, שכאמור נשחק אף הוא, הינו הכלי היחיד המקיים רמה סבירה של ניהול לאומי נסבל. אני עדיין סבור כי חקיקת חוקה היא צו השעה אולם במקביל למאמץ המונומנטלי הכרוך בכך יש להמשיך בחיים השוטפים עד לאישורה על-ידי משאל-עם.

הניסיונות למזג בין יהדות לנצרות יען כי הנצרות מכירה בהפרדת הדת מהמדינה (והאסלם חותר לחליפות) הינם ניסיונות סרק. היהדות היא "קונסטרוקציה" שונה וכשם שיהדות ללא תורה אינה יהדות, היא אינה כזו גם ללא ארץ-ישראל וירושלים. החפירות הארכאולוגיות ומקורות נוספים במקומות בהם הערבים לא השחיתו את נכסי העבר חוזרות ומוכיחות לנו זאת השכם והערב. הטענה שיהודים בישראל יכולים (כביכול) לשתף פעולה עם ערבים אנטי-ציוניים באופן טוב יותר מאשר עם יהודים ציונים או לא ציוניים, הינה מחלה לאומית (התבוללות מוקדמת) שעלולה להידרדר גם למחלה סופנית.

הדרך היחידה

טענותיו של פרידמן לגבי המבנה וחלוקת הסמכויות השלטוניות נובעות בעיקרן מחוסר שיתוף הפעולה בין הגושים הציוניים המרכזיים בשל החרמות וחוסר הנכונות לקיים הדברות תאורטית לצד התדיינות פוליטית על השלטון. הדברות תאורטית ניתן לקיים ברציפות בין אם אתה בשלטון ובין אם באופוזיציה; זו תרבות שלטונית שלצערי חסרה במקומותינו; יש מי ששכחו זאת ויש מי שמעולם לא למדו זאת. כך או כך זו אבן הנגף הקשה ביותר בתקופה זו. בשאלה זו שמשיקה בכל היבטיה למחלוקת בסוגיית גבולות הקבע של ישראל - טועה פרידמן באבחנתו: אין מדברים כי קיים חשש שהשיח יוכיח שהחלת הריבונות היא אכן הדרך היחידה לטפל בסכסוך הישראלי ערבי ולא להמשיך בו לעוד שנות דור או שניים לפחות.

מאידך-גיסא, צודק הוא צודק בסיפא של דבריו: .

עד כאן הדברים בחלקם נכונים ובחלקם שגויים או חסרים. החיסרון נוגע לשאלת היסוד של חברה מדינתית, דרכי התארגנותה לחיים בצוותא ודרכי הניהול הדמוקרטיות של החיים המשותפים. אלה נושאים פוליטיים ולא משפטיים. הפוליטיקה קובעת את מבנה החברה, האינטרסים שלה והדרכים בה היא נערכת כקולקטיב בכדי להגדיר ולשתף ערכים אלה ולהגן עליהם. סדרי הממשל, הערכים, מבנה הממשל ויחסי הגומלין בין חלקיו ודרכי הניהול של המסגרת המדינתית - כולם שייכים לתחום הפוליטי ומקורם בחוקים שמחוקק הפרלמנט. מקור הסמכות בקולקטיב הוא החוק מעשה ידי הפרלמנט ואין שום גורם המוסמך לבטל החלטותיו זולת משאל-עם.

מערכת המשפט היא חלק ממערכת שמירת הסדר הציבורי ואכיפת החוק ועליה לקבוע מתי ומדוע מעשה של יחיד או קבוצה הינו חוקי או שאיננו כזה. היא איננה מתקנת את החוק, ואינה מייצרת פסקי דין פרשניים שמשמעותם היא ביטולו או עקיפתו. מערכת זו פועלת בזכות ההרשאות שקיבלה מהריבון באמצעות החוק. בדמוקרטיה ריבונית הרוב הוא המחליט בכל שאלה קולקטיבית. אין סמכות העומדת מעליו משום שכזו המתיימרת לבוא במקומו, הופכת מיד לשליטה העליונה במרחב הריבונות ואז השיח אינו עוסק יותר בדמוקרטיה⁴.

ברצותנו לצמצם מקרים בהם יגרם לפרט או לקבוצת מיעוט עוול אובייקטיבי, חייבים להבטיח שהדבר יתבצע במסגרת חוק מפורש וכתוב; בהליך אחיד, שווה לכל וכפוף לביקורת ציבורית. הביקורת הציבורית היציגה מול מערכת המשפט היא הפרלמנט המחוקק ועל כן פיסקת ההתגברות חיונית לקיום הדמוקרטיה. השאלה באיזה רוב תאושר חקיקת פיסקת התגברות היא שאלה פוליטית שבה יש להכריע בדיון הבין-מפלגתי בכנסת כפי שנהוג בכל נושא מחלוקת בדמוקרטיה שאין בו פשרה בהסכמה.