"נרצח על קידוש השבת"

מאבקי השבת בירושלים היו פעולות מחאה שאורגנו על-ידי פלגים שונים של היהדות החרדית בירושלים כנגד תופעות שונות של חילול שבת, כגון תנועת כלי רכב, פעילויות תרבות, בידור ונופש, פתיחת מרכזי קניות ועוד. הרגישות המיוחדת לחילולי שבת בירושלים נובעת ממעמדה כעיר הקדושה ביותר ביהדות, וכן בשל ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית וחרדית בעיר.

מעיון מעמיק בארכיונים היסטוריים, אני למד כי הפגנות מאבקי השבת בירושלים מלווים את העיר כבר משנות ה-20 וה-30, עוד בטרם קום המדינה. הפגנות השבת הראשונות התקיימו נגד תופעת משחקי הכדורגל שנערכו בשבתות בירושלים, סמוך לשכונות מאה שערים ובית ישראל ואשר משכו אליהם אלפי צופים. הפגנות אלה פוזרו בידי משטרת המנדט.

הפגנות ומאבקי השבת של החרדים נמשכו גם לאחר קום המדינה, בעיקר ביוזמתם ובארגונם של אנשי נטורי קרתא. שנת 1956 הייתה שנת שיא בהפגנות שבת. מיוני 1956 עד ספטמבר 1956 נערכו כמעט מידי שבת הפגנות מחאה של אנשי נטורי קרתא. היו אלה לרוב הפגנות בהשתתפות מספר קטן יחסית של מפגינים.

אנשי "אגודת ישראל" שהיו חברים במועצת העיר, נמנעו בדרך כלל מלהצטרף להפגנות השבת המסורתיות של "נטורי קרתא". ב-1956 יזמה אגודת ישראל עצרת ומחאה פומבית כנגד חילול השבת בעיר. יש יגידו שהייתה כאן מעבר למחאה על חילול שבת גם הפגנת כוח מצד אגודת ישראל לאחר שלא נכנסה לקואליציה העירונית. מועד עצרת התפילה והמחאה נקבע ליום שבת בבוקר ה-1 בספטמבר 1956.

בשבוע שקדם להפגנה נתלו-הודבקו בריכוזים חרדים בירושלים מודעות (פשקוילים) הקוראות להשתתף בעצרת תפילה-מחאה נגד חילול שבת קודש בעיר שתיערך בשעה 7 בבוקר בחצר ישיבת "עץ חיים". במודעות נאמר: "חלילה וחלילה להשתמט מחובה זו", ודרשו מכל הגבאים לנעול את בתי הכנסת בין השעות 8:30-ל1:00 בצהריים.

בשבת (1.9.56) בשעה 7 בבוקר התכנסו כ-2,500 מתפללים ברחבת ישיבת "עץ חיים" סמוך לשוק מחנה יהודה לעצרת מחאה גדולה נגד חילולי השבת בעיר. בין המשתתפים בעצרת מנחם פורוש יו"ר אגודת ישראל בירושלים שהיה ממארגני ההפגנה. העצרת נערכה באישור המשטרה לאחר שנתקבלה הבטחה מפורשת של ראשי אגודת ישראל כי הנאספים יתפזרו בשקט בתום העצרת. המשטרה סגרה את קטע הכביש ברחוב יפו מול ישיבת "עץ חיים" ושוטרים הכווינו את התנועה לדרך חלופית (כביש רופין) למנוע התנגשויות בין מפגינים לנהגים. בעצרת נאמרו פרקי תהילים, הוקראה הכרזת המחאה ורבנים השמיעו דרשות נלהבות.

בתום העצרת יצא קהל האלפים בתהלוכה מרחבת בית הכנסת "עץ החיים" לעבר שכונת רוממה ומשם עמד הקהל על-פי התוכנית להמשיך לעבר שכונת שנלר ומאה שערים. מארגני ההפגנה סיכמו עם המשטרה שאלפי המפגינים יתפזרו במסלולים מוגדרים שנקבעו כדי למנוע התנגשות עם נהגים ותושבים חילונים. המשטרה העריכה כי בעצרת המחאה ישתתפו אלפים ותגברה כוחותיה בעשרות שוטרים לכדי כ-100 במקום 15 בשבת רגילה. השוטרים צויידו לפני ההפגנה בכובעי פלדה, אלות, ותחבושת אישית כדי להגן עליהם במקרה ויאלצו לפזר את ההפגנה בכח או שיותקפו ויזרקו עליהם אבנים.

בעת קיום העצרת התאספו כרגיל מזה כמה שבועות קבוצת מפגיני נטורי קרתא ליד שכונת עץ חיים באזור הכניסה לעיר (אזור התחנה המרכזית כיום). משם היו יוצאות משאיות נוסעים לחופי רחצה מחוץ לירושלים. המפגינים זעקו: "שאבעס" ותקפו כלי רכב שנסעו באזור רחוב יפו. בהמשך אחד המפגינים זרק אבן לעבר חלון המשאית שהמתינה להסעת נוסעים והניס נוסעים שעמדו סביבה.

נהג המשאית הזועם החל לרדוף אחר זורק האבן והחלה מתפתחת קטטה והתכתשות אלימה בין המפגינים החרדים לתושבים לא דתיים שכללה זריקת אבנים, קללות, מכות ויריקות. בינתיים מפגינים דתיים שעברו בשכונת רוממה הותקפו על-ידי תושבים חילוניים בשכונת רוממה שהייתה אז שכונה חילונית. תושבי השכונה החלו לזרוק על המפגינים הדתיים אבנים וחפצים מהגגות וכן שפכו מים מהבתים על המפגינים. אזרחים חילונים ובעיקר צעירים עשו דין לעצמם, הלמו במוטות במפגינים החרדים וידו עליהם אבנים. המשטרה עמדה מנגד.

דווקא שנדמה היה שהמהומות הסתיימו והרוחות נרגעו, הגיעו למקום כוחות משטרה מוגברים. שוטרים חבושי כובעי פלדה כשבידיהם אלות רצו באמוק לתוך גושי המפגינים החרדים והיכו באלותיהם במפגינים ללא רחם באכזריות. המפגינים נמלטו לכיוון שכונת "מאה שערים" אולם השוטרים רדפו אחריהם והמשיכו לחבוט בהם וגם במפגינים שהיו שרועים על הקרקע פצועים. המקום דמה לשדה קרב.

בינתיים התפתחה קטטה ותיגרה נוספת בין המפגינים החרדים לתושבים חילוניים ליד "בית מושב זקנים הספרדי". במהומות שנמשכו עד לשעות הצהרים נפצעו עשרות, בעיקר מקרב מפגינים דתיים. רבים מהפצועים מקרב המפגינים החרדים לא פנו לעזרת שירותי מגן דוד וטופלו נחבשו בבתיהם.

המשטרה עצרה 3 אנשים, כולם מקרב המפגינים הדתיים, שלדבריה גילו התנגדות בכח לשוטרים ולטענתה היכו שוטרים. מעיון מעמיק אחר השתלשלות אירועי ההפגנה האלימה אני למד כי תושבים חילונים לקחו את החוק לידיים והיכו מפגינים והמשטרה עמדה לא פעם מנגד. המשטרה גילתה אלימות קיצונית כלפי המפגינם הדתיים לצד התעלמות מאלימות החילונים באירועי ההפגנה. משקפי מפגינים דתיים נשברו והיו מפגינים שכמה משיניהם נשברו כתוצאה מאלימות הקיצונית של השוטרים.

בין המפגינים בהפגנה היה פנחס סגלוב תושב ירושלים, בן 55 נשוי ואב לשבעה. סגלוב, חוזר בתשובה, עבר מישובי המרכז להתגורר בשכונת מאה שערים שנה קודם לכן. הוא היה חסיד גור ועבד אצל נטורי קרתא כשמש בית הכנסת בשכונת מאה שערים.

סגלוב היה מזוהה כאיש נטורי קרתא והשתתף מפעם לפעם יחד עימם בכמה הפגנות השבת ואף נעצר כמה פעמים בזמן הפגנות שבת ונפתחו נגדו מספר תיקים בגין התקהלות בלתי חוקית, אולם הוא לא הואשם באלימות ונחשב לאיש מתון יחסית. במהלך ההפגנה ב-1.9.56 בסביבות השעה 9 בבוקר נמצא סגלוב בסמטה ליד בית חולים שערי צדק כשהוא שרוע חסר הכרה והובא כשהוא ללא הכרה לבית חולים שערי צדק הסמוך שם בדק אותו הרופא ד"ר רוטשילד והחל לטפל בו.

הרופאים לא הצליחו להציל את חייו ובמוצאי שבת בסביבות השעה 8:30 בערב נפטר. גופתו של סגלוב לא נותחה מסיבות דתיות אולם צילומי רנטגן שנערכו לו הראו שטף דם ליד בסיס הגולגולת. על-פי עדות חיים רוטנברג, תלמיד ישיבת חברון שהיה אז בן 18, הותקף סגלוב על-ידי שוטרים ואחד השוטרים היכה אותו והטיחו לקרקע לקרקע ואיבד הכרתו.

וכך סיפר רוטנברג בעדותו: "עמדתי ליד ככר רוממה בשבת "ניצבים - וילך" ושם ראיתי איך השוטרים מתחילים לפזר את הקהל. על-יד הככר עמד אדם בגובה בינוני, צנום. אליו נגשו כחמשה שוטרים. אחד מהם נתן לו מכה חזקה בחזה. הוא נפל אחורה. כאשר ראיתי שהוא נופל, רציתי לגשת אליו. באותו רגע קיבלתי אבן גדולה על הראש, ראשי נפתח וגם אני נפלתי. בחור אחר הרים אותי ולקח אותי לבית החולים. כשהייתי בבית החולים, הביאו גם את אותו היהודי שנפל. אחרי שקיבלתי את הטיפול, יצאתי החוצה וראיתי שהיהודי שהשוטר נתן לו מכה הוא היהודי ששוכב בחדר הניתוחים של בית החולים ואלאך (שערי צדק א.א).

השמועה על מותו של סגלוב פשטה תוך זמן קצר ומאות חרדים הגיעו לבית החולים וקראו פרקי תהלים לידו בקרבת מיטתו. מחשש שגופתו תנותח כדי לקבוע את סיבת המוות "חטפו" חרדים בחצות הלילה את גופתו והעבירו אותה לבתי אונגרין בשכונת מאה שערים משם יצאה למחרת (יום ראשון 2.9.56) הלוויתו של סגלוב.

בהלווית סגלוב השתתפו כעשרת אלפים איש, ובהם בכירי הרבנים ונציגי הציבור הדתי והחרדי בארץ באותם ימים ובהם: הרב יצחק הרצוג - הרב הראשי לישראל, הרב פנחס אפשטיין - רב אב בית דין העדה החרדית, הרב יוסף כהנמן - מייסד וראש ישיבת פוניבז', השר יוסף בורג, סגן שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג וכן רבנים וחברי כנסת נוספים.

קהילות יהודיות מרחבי העולם הביעו מחאה כנגד ממשלת ישראל על "רציחתו של סגלוב". בניו-יורק התקיימה הפגנת אלפים בראשות הרב יואל טייטלבוים - האדמו"ר מסאטמר והרב אהרן קוטלר - מהבולטים שבמנהיגי הציבור החרדי בארצות הברית במחאה על "רצח סגלוב" והאלימות כנגד המפגינים למען שמירת השבת.

שרי ונציגי המפד"ל נציג תנועת חרות שבאופוזיציה ד"ר יוחנן באדר תבעו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבירור וחקירת נסיבות מותו של סגלוב אלימות המשטרה בהפגנות השבת, וטענו כי אין להסתפק בחקירה משטרתית שכן המשטרה היא צד בעניין.

ב-2 בספטמבר 1956, יום לאחר מותו של סגלוב, התכנסה ממשלת ישראל וקיבלה החלטה על הקמת ועדת חקירה בראשות השופט אליהו מני - נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. חברים נוספים בוועדה היו הרופאים ד"ר ולטר אבלס וד"ר פ.שליזנגר (מנהל בית החולים שערי צדק), עו"ד חיים קורנגולד וד"ר יצחק נבנצאל מנהל המחלקה לפיתוח ירושלים בסוכנות היהודית ולימים מבקר המדינה.

על הוועדה הוטל לבדוק "מי מארגן את הפגנות השבת בירושלים ואת הפגנות הנגד החילוניות, מהן סיבותיהן ותוצאותיהן של ההפגנות הללו, באלה אמצעים משתמשים המפגינים, מה קרה בשבת זו ומהן נסיבות מותו של סגלוב".

הוועדה קיימה כמה עשרות ישיבות (רובן בדלתיים פתוחות) ושמעה 130 עדים ביניהם מפכ"ל המשטרה, מפקד המחוז, היועץ המשפטי לממשלה, רבנים, פוליטיקאים, רופאים, אנשי ציבור ועוד. ב-24 בפברואר 1957 מסרה הוועדה את מסקנותיה לראש הממשלה דוד בן-גוריון.

במסקנותיה הוועדה קבעה כי "אין להאשים את המשטרה במותו של סגלוב משום שהאמצעים שהמשטרה השתמשה בהם כדי לפזר את ההפגנה היו חוקיים וכל אדם הלוקח חלק בהפגנה צריך להיות מודע לסיכון שיידחף, יוכה או יופל במהלכה. הוועדה קובעת עוד: אין אנו שוללים שהיו מקרים של התנהגות שלא כהלכה על-ידי שוטר זה או אחר אולם אחרי ששקלנו בכובד ראש את כל חומר הוכחות שהובאו לפנינו בעניין זה, הגענו לכלל דעה כי התנהגות המשטרה בכללה לא חרגה מתחום המותר והמוטל עליה לפי החוק.

עד היום רבים בציבור החרדי אינם מקבלים את מסקנות הוועדה וסבורים שהיא פעלה לנקות את השוטרים מאשמה וכי מסקנותיה היו ידועות מראש.