הפסוק הראשון בפרק א' במגילת "רוּת" מפגיש אותנו עם מציאות של רעב בארץ ישראל. משפחה ישראלית מהעיר בית לחם יהודה נאלצה לרדת מהארץ בעקבות הלחם לעבר ארץ מואב. הפסוק השני באותו פרק מפגיש אותנו עם שם אבי המשפחה היורדת לארץ מואב - הוא אֱלִימֶלֶך, רעייתו שמה נָעֳמִי ושמות שני בניו: מַחֲלוֹן וְכִלְיוֹן.
קשה לי לקבל, שבספר התנ"ך היקר לי, השמות של הילדים במגילת רות נושאים בחייהם על גבם את ההוויה הקשה של מדווי מחלה וסופיות רבת ייסורים, כשבשם של האם חבוקה משמעות יפה של הנעימות ושם האב נושא את המשמעות של עוצמות מלכות אלוהית. יש לי שיח כואב עם הכתוב, שהעניק לילדי משפחה רְעֵבָה ללחם את השמות שטומנים בחובם - מַחֲלָה וְסוֹפִיּוּת לַחַיִּים טֶרֶם עת. קשה לי לקבל, שמכל האוצר העשיר של השפה העברית העשירה, השמות שנמצאו לילדי נָעֳמִי וֶאֱלִימֶלֶך היו - מַחֲלוֹן (מחלה) וְכִלְיוֹן (כליה והשמדה). אגב, גם היה לי קשה לקבל, שנטל קשה מועמס על שמות ילדי הנביא הושע. הבת נושאת את השם "לֹא רֻחֲמָה" והבן הקטן את השם "לא עַמִּי".
הפסוק השלישי מעניק לנו את המידע על מות האב אלימלך. נותרו נעמי ושני בניה: "וַיִּשְּׁאוּ לָהֶם נָשִׁים מוֹאָבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת..." (פסוק ד'). במהלך עשר שנות חייהם בארץ מואב נפטרו מחלון וכליון ונותרו רק נעמי ושתי כלותיה - רוּת הַמְּסַמֶּלֶת רֵעוּת וְעָרְפָּה הַמְּסַמֶּלֶת מַתַּן עֹרֶף.
הכלות רות וערפה מלוות את החמות האלמנה, המחליטה לחזור לארצה, כי הוטב המצב בארץ ישראל. נעמי אומרת לכלותיה - "לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ (פסוק ח') בעוד ערפה מחליטה לחזור לבית הוריה כדי להתחיל את חייה מחדש, רות מסמלת הפלגה ללבה של הָרֵעוּת בהחלטה לדבוק בנעמי. למרות הפצרות נעמי בשתי כלותיה לחזור לבתיהן ולא לקשור את חייהן בחיי אישה זְקֵנָה, תשובת רות - " אַל תִּפְגְּעִי-בִּי לְְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאֲחוֹרַיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ - עַמִּי וֶאֱלוֹהַיִךְ - אֱלוֹהַי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת... כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵך" (פסוקים ט"ז-י"ז).
כשאנחנו קוראים את ספר "דברים" בפרק כ"ג פסוק ד' ניצבת בפנינו חובה, שמואבי לא יבוא בקהל ישראל - "גם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא בִּקְהַל ה'". מנגד ניצבים החיים במגילת רות, שפורסים בפנינו מערכות חיים מלבבות וחמות בין מואבים בארץ מואב ובין בני ישראל פליטי רעב מארץ ישראל, שבאו בעקבות הלחם לארץ מואב. בניגוד לצו בספר דברים להחרים את המואבים החיים, הגישה לנו מגילת רות גילויים אנושיים, שמואבים מעניקים סוכת שלום לפליטי רעב מארץ ישראל ורות המואבייה מגלה נאמנות לחמות האלמנה, אבי בעלה שנפטר.
בפוגשי את גילויי האנושיות והמוסריות של רות המואבייה, יש לי דיאלוג כואב עם הצו התורני להחרים את בני ארץ מואב עד עולם. גם עורפה האלמנה הצעירה, שהלכה אחרי הרצון לבנות לה חיים מחודשים, נפרדת מנעמי בכאב רב.
מעשה החסד והמעשים הטובים מהווים את לב לבה של מגילת רות ולמעשי החסד והרחמים שותפים מואבים. לכן יש לי שיח כואב עם ספר הספרים, יש לי שיח כואב עם ספר שהוא יקר לי - ספר החובק בחובו עולם של ערכים מוסריים. לדעתי הצנועה, אין כל הצדקה להסתייגות גורפת מעם על כל אנשיו. יש מקום להסתייגות ממעשים של אנשים. במואב ישנם אנשים, שהעניקו סוכת שלום ומקלט לפליטים מעם ישראל, שנמלטו מהרעב בארץ האבות.
אני כמי שמייחל שנכתת את שלהבת אש האיבה והשנאה בשלהבת אש האהבה, נוצר בלבי את האלמנה רות, בת העם המואבי, כמי שכתתה את שלהבת אש האיבה באש של אהבה ומעשים אנושיים ומוסריים.
