גדול הדיפלומטים והמדינאים של המאה ה-20 הנרי קיסינג'ר חוגג 100 שנים להיוולדו, ולרגל יום הולדתו שודר הלילה ראיון מרתק שערך איתו לפני כמה שנים עמית סגל. ניכר בו שהוא זועם על הישראלים, בעיקרם מייסדי גוש אמונים, שמתחו ביקורת על יחסו כלפי ישראל במלחמת יום הכיפורים.
זמן מה לאחר המלחמה, בהיותי שליח הארץ בוושינגטון, שאלתי אותו מדוע הוא סונט ללא הרף בעיתונות הישראלית. מה הוא רוצה ממנה? וקיסינג'ר השיב שאינו מבקש דבר אלא שאלך אל הוריו בבית הכנסת בניו-יורק ואומר להם כי בנם היה בסדר גמור עם ישראל במלחמה ההיא. הוא אכן היה.
ברור שכשר החוץ האמריקני קידם בראש ובראשונה את האינטרס של מדינתו. לא מכבר פרסם ספר על שישה אישים מרשימים שפגש בקריירה המדינית שלו. בין השאר גילה כי בפרוץ המלחמה שיגר אליו אנואר סאדאת מעין מברק רגיעה, שאין בכוונתו לכבוש את ישראל אלא ראש גשר בסיני. קיסינגר שרצה (והצליח, למזלה של ישראל) להוציא את מצרים ממעגל ההשפעה הסובייטי ולהעבירה אל חיקו השיב לו כי אומנם הוא לוחם בנשק רוסי, אבל להסדר מניח את הדעת הוא נזקק לדיפלומטיה האמריקנית (קיסינג'ר לא גילה לגולדה מאיר דבר על חילופי מברקים אלה כבר בפרוץ מלחמת כיפור).
ישראלים קלי דעת רדפו אותו על לא עוול בכפו. יורשיהם מצויים היום בשפע בממשלת ישראל המכהנת.
