לצאת מתוך ההפיכה

אנחנו עם שזוכר. מה היינו בלי הזיכרון? כיצד יכולה קבוצת אנשים לזכור את עברה אם היא מפוזרת בקצוות תבל ללא ארץ ומסגרת מדינית? יהודי העולם כיום, גם אם אינם מקיימים תורה ומצוות יכולים להתחבר לעמם ותרבותם באמצעות קהילת האם במדינת ישראל. אך מה עשו דורות רבים ללא מדינה יהודית, כיצד שמרו על עצמם לבל ייטמעו בעמים סביבם ויישכחו בזרם הזמן המאכֵּל?

מבחינת האימפריה הרומית, חורבן יהודה, הגליל וירושלים ושריפת המקדש היהודי היו עוד אירועים בסדרה ארוכה, שליוו את שלטונה של רומא במאה הראשונה. לא כך עבורנו. חורבן בירתנו, המקדש והארץ היו אבן הראשה של קיומנו, במיוחד ככל שנקפו השנים והתפזרנו בעולם. המאמץ המקיף לזכור את האסון שבעקבו הפכנו למת-חי ונדדנו במדבר העמים, היה החוט הדק שחיבר אותנו עם עברנו והזכיר מי אנו ומהיכן באנו. הוא שימר את התקווה שיום אחד נשוב הביתה לחדש ימינו כקדם.

לולא המעטפת הדתית לא היינו מצליחים לשמור את הגרעין הלאומי. תשעה באב לא היה אפוא רק יום אבל לאומי, אלא גם אבל דתי: צום, קינות, תפילות מיוחדות, הולכים יחפים, זוגות ישנים בנפרד. גם בימי שמחה שברנו כוס מתחת לחופה כדי להצהיר ששמחתנו אינה שלמה כל עוד ערנו חרֵבה. כשקיבלנו שבת בגלויותינו, קראנו במבטאים שונים: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה, קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה! רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

לא רק עיר המקדש אלא עיר המלוכה, החזון הדתי שלוב בזה המדיני. הקיום שלנו אינו שלם ללא חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. אבל במילים של רבי שלמה אלקבץ שעלה ארצה והתיישב בצפת במאה ה-16, גלומה גם קריאה נואשת לצאת מהגלות פן נאחר את המועד. הוא השתמש בסיפור לוט וסדום כדי לתאר את מצבנו בגלות. רגע לפני השמדתה ("הפיכתה") של סדום, התחנן לוט בפני בני משפחתו להימלט מהקטסטרופה: "קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר!" צאו מן הגלות כי האסון הגדול מכל הולך וקרב. התגובה לאזהרת לוט הייתה לעג: "וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו".

רבי יהודה הלוי, בספרו הכוזרי (מאה 12) העיר במרירות על הישארותנו בגלות: "אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו... - 'המחזיר שכינתו לציון' וכדומה - כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה". הוא כינה את התופעה הזאת "מקור החרפה" של עמנו.

השבוע ציינו את יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי שאמר: "רוצים אנו להציל את היהדות מפני הלבה המתקרבת". הוא חזר והזהיר את עמנו מפני האסון המתקרב: יהודים, חסלו את הגלות - ולא, הגלות תחסל אתכם". הוא ראה בציונות לא רק תנועה לאומית ורוחנית, אלא גם "רעיון הצלה אנושי להמוני אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מילים אלו". בכך, הצטרף ז'בוטינסקי לשורת דמויות בהיסטוריה של עמנו, שהזהירו מפני ההשתקעות בגלות.
רבי חיים בן עטר קרא במחצית הראשונה של המאה ה-17 לעזוב את הגלות ולעלות ארצה. כשנוכח שלא היה הד לקריאתו, קונן: "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

עם זאת, גם אם לא נעניינו לקריאה לעלות ארצה, המשכנו לציין את תשעה באב. זה עומק ראייתם למרחוק של חכמינו בדורות הראשונים אחרי החורבן. כל עוד יהודים יקוננו יחפים על חורבן ערנו ויקראו לאור נרות במגילת "איכה", יש תקווה לאחריתנו. כי בזיכרון טמון סוד גאולת העם, ובסופו של תהליך היסטורי ארוך ומדמם יקומו יחידים ולאחריהם קבוצות ויעשו מעשה: ישובו הביתה לציון לקומם אותה מעפרה.

ועוד דבר גדול לימדונו חכמינו: אנחנו אחראים למעשינו, אחראים לחורבן העם והמולדת; ולכן אחראים גם לתיקונם. בכל חג ומועד שבנו ואמרנו: "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". לא רק חטאים דתיים, בין אדם לאלוהיו, אלא חטאים חברתיים, בין אדם לחברו, ובין אדם לעמו. התלמוד הארצישראלי ("ירושלמי") מציג רעיון שמופיע גם בתלמוד הבבלי: "מצאנו שלא חרב הבית בראשונה, אלא שהיו עובדים עבודה זרה ומגלים עריות ושופכי דמים; אבל ב[בית] שני מכירים אנו אותם שהיו יגעים בתורה וזהירים במצוות ובמעשרות... (אז מפני מה חרב הבית?) אלא שהיו אוהבים את הממון ושונאים אלו לאלו שנאת חנם...".

ומהי שנאת חינם? הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. וולוז'ין, המאה ה-19) בהקדמתו לספר בראשית מפרט: "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבליבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' - שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על-ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית". במילים אחרות, שנאו את האחר בשל דעותיו, ולא מפני שהאחר שלל לגמרי את הקיום שלנו, אלא אפילו הבדלים לא גדולים באופן שבו כל אחד ראה את ייעודו של העם ואת האופן שבו יש לנהל את המדינה, גרמו לשנאה גדולה. עד למצב שבו גם לנוכח גייסות האויב הרומי, המשיכו הסיעות היהודיות השונות בירושלים להילחם זה בזה: "תחילה יידו זה בזה אבנים בעיר ובחזית הר-הבית, ואף הטילו חניתות מרחוק; ומִשפנה צד אחד עורף, היכהו המנצח בחרב; ההרג בשני הצדדים היה רב ומספר הפצועים היה עצום", כך תיאר יוסף בן מתתיהו את המצב בירושלים ערב החורבן.

חכמינו הבהירו שהריב הפנימי ושנאת האחים היו הסיבה לחורבן ולא רומא. התלמוד מספר, שכאשר נכנס הצורר לבית המקדש, זחה עליו דעתו על הניצחון: "יצאה בת קול ואמרה: עם הרוג הרגת, היכן שרוף שרפת, קמח טחון טחנת".

אלו חכמינו שלא הותירו דף בתלמוד שאין בו מחלוקת, ולפני התלמוד, קודקס החוקים הגדול שלנו, המשנה, מלא בדעות החולקים, שאף שלא נתקבלו להלכה, שובצו בטקסט בידי עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא. זאת מפני שהמחלוקת הרעיונית, הפוליטית, הדתית והמשפטית היא סוד קיומנו והאתוס העתיק שלנו, אבל היא בוודאי אינה סיבה לפירוד בינינו ולאמירות חסרות אחריות על התנערות מהערבות ההדדית בינינו. כמעט אלפיים שנה אנחנו מתאבלים על חורבננו הלאומי, ובשנות האבל הללו למדנו לקח גדול. עם אחד אנחנו. נעבור ביחד גם את המשבר הנוכחי, ובבניין ציון ננוחם.