פרשת "ואתחנן" לאור מציאות ימינו (א')

את שם הפרשה מבינים לאחר שקוראים את פסוק א' בפרשת "אתחנן" - "וָאֶתְחָנַן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר... מִי אֶל בַּשָּמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׁה כְּמַעֲשֶׁיךָ וּכִגְבוּרָתְךָ. אֶעֶבְרָה-נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה...".

אודה, שצר לי, שאלוהי החסד והרחמים לא נענה בחיוב לתחנוניו החוזרים והנשנים של משה, ולא זיכה אותו במילוי משאלתו בתחנוני לבו הדואב: אך ורק "אֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" - משה חפץ רק לראות את הארץ הנכספת - ארץ ישראל. אחרי התחנונים שוברי הלב באה הנחמה, שקיבלה את ביטויה רק במישוריות לאומית, אך לא במישוריות האישית של משה. המנהיג של העם, שהתייסר בארבעים שנות הנדודים הקשים מנשוא במדבר, לא יצטרף לעם, אותו הנהיג בהיכנסו לארץ אבותיו.

את פרשת "ואתחנן" אנחנו קוראים בשבת שלאחר תשעה באב. ההפטרה המקורית של פרשת "ואתחנן" היא מפרק ל"ב בספר ירמיהו. במהלך השנים התגבשו דפוסי קריאה של הפטרות, שעוסקות בנבואות נחמה, והן נקראות שבע דנחמא. שבע הפטרות של נחמה.

המנהג לקרוא הפטרות בשבתות שלאחר ט' באב, שנושאן הוא נחמה, נועד לחלץ את עם ישראל ממועקת סבל החורבן האימתני של הבית הלאומי, שנחרב פעמיים. פעם אחת ב-586 לפנה"ס ופעם שנייה בשנת 70 לספירה. לכן במקום ההפטרה מספר ירמיהו קוראים הפטרת נחמה מפרק מ' בספר ישעיהו, הנפתח בביטוי "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי ...". השבת של פרשת השבוע שלנו, פרשת "ואתחנן", היא "שבת נחמוּ".

כשאני קורא את פרשת השבוע ב"שבת נחמו" כובש אותי נאומו השני של משה בפרשה. הנאום מכונה נאום המצוות, בו חוזר משה על עשרת נדבכי הקיומיות המוסרית וההומאנית של עם ישראל. משה חוזר על עשרת הדברות, שהופיעו לראשונה בספר שמות. משה חוזר על ערכי קדושת החיים - "לֹא תִּרְצַח", קדושת המשפחה - "כַּבִּד אֶת אֲבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", קדושת הקניין - "לֹא תִּגְנֹב", קדושת יום המנוחה - "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת ..." ועוד (דברים, פרק ה', פסוקים י"א-י"ט).

אני מסתכל על המציאות של חיינו כאן ועכשיו בארץ ישראל, והמסקנה שלי שבפרשת "ואתחנן", הפרשה השנייה בספר דברים, אחרי התחנונים לא הגיע המרפא והנחמה האישיים למשה, אבל הגיע המזור והנחמה לכל עם ישראל.

אנחנו כיום במדינת ישראל בני הדור, שזכינו ל"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". אנחנו והורינו חווים את החוויה המרגשת בימינו בכל ט' באב, בראותינו את הארץ החרבה לובשת עֲדָיִים, מקבצת את גלויות עם ישראל כאן. אנחנו אלו שזוכים לראות את הארץ, שהייתה שוממה וחרבה, הופכת לארץ פורחת ומשגשגת, נבנו כאן ערים ומושבות, מושבים וקיבוצים, נבנה מסד כלכלי ומדיני איתן.

חובה עלינו לשמור על מה שהוקם בדם וביזע, ובל ניתן למחלוקות בתוכנו לְבַתֵּר את חיינו לִבְתָרִים. אם לא נקפיד ערב תשעה באב בשנת תשפ"ג ללמוד את הלקחים המרים של העבר, אנו עלולים להגיע לאימת ט' באב בפעם השלישית.

משה מתרה בעם ישראל טרם הכניסה לארץ - "שְׁמַע יִשְׁרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחַד". הַקֶּשֶׁב מחייב את העם לאמץ ללוח לבו את כל אשר שמע וליישם בחיי יום יום "אֶת הַחוּקִים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם..." (שם, פרק ו', פסוקים א'- ו')

לצערי, בימינו אין קשב לחוקים, אלא יש קשב רב רק לשררת לב של החפץ להרוס את המערכת המשפטית. בסיום כתיבת שורות אלו, בוקעים מהרדיו דברי סניגוריה עצובה מפי פעיל פוליטי, המגן בלהט על דברי השר במשרד המשפטים, שהכריז על עובדת מדינה כאויבת מסוכנת למדינה, כי לא רצתה להיות חותמת גומי להחלטות שרירותיות, שאינן עומדות במבחן החוק והמשפט.

כשאני מבקש לנקד במאמר מספר פסוקים שצוטטו מהמקרא, בוקע מהרדיו קולו של פרופ' מרדכי מנדלביט, מי שהיה יועצו המשפטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, המזהיר אותנו מפני ימים אפלים וחשוכים המצפים לנו, אם תאושר מה שנקרא בטעות רפורמה משפטית. פשוט נצבט הלב מכל מילה קודרת שבקעה מקולו של פרופופסור, שהיה יועצו של בנימין נתניהו.

כואב, שערב ט' באב תשפ"ג אנחנו עדים למהלכים של קרע ושסע, העולים על שרטון של אלימות מילולית קשה. כואב, שאנחנו צועדים באותם נתיבים, שהלכו המשסעים בעם ישראל, שהביאו לחורבן ביתנו הלאומי ויציאתנו לאלפיים שנות גלות.