"הכרזת העצמאות" - חזון, עשייה ושליחות

"הכרזת העצמאות" - תרומה חיונית ל"מלחמת העצמאות"

בצד ההערכות הנשמעות והנכתבות בימים אלה על חשיבותה ומשמעותה של "הכרזת העצמאות", בה הוכרז ביום 14.5.48 על הקמתה של מדינת ישראל, אין לשכוח את הצורך ואת התועלת בקיומה של מסגרת מדינית-ריבונית כדי לנהל ביעילות ובהצלחה את "מלחמת העצמאות" - מלחמה אשר התנהלה ברחבי א"י (המנדטורית) עוד מיום 1.12.1947.

תוקפנות מלחמתית מצד ערביי א"י החלה כלפי היישוב היהודי מיד לאחר החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947, בה נקבע מועד לסיום המנדט הבריטי ואושרה חלוקת א"י לשני העמים במסגרת מדינית דמוקרטית לכל אחת משתי המדינות המיועדות. תוכנה של "הכרזת העצמאות" הותאם על-ידי מנסחיה כדי לענות על התנאים שקבע האו"ם ב"החלטת החלוקה", אך ממילא - יצירתה המיידית של מסגרת מדינית יהודית-ישראלית התחייבה עקב צורך צבאי וקיומי(!) שנבע מהמצב המלחמתי המחריף: כל עוד נמשך שלטון המנדט הבריטי בארץ נאלץ היישוב היהודי לנהל את "מלחמת השחרור" (שחרור - גם מסכנה קיומית) תחת משטר בריטי עוין ופרו-ערבי; אך בד-בבד נמנע מכוחות צבא של מדינות ערב השכנות מלחדור לשטחי א"י. כוחות צבא ערביים סדירים, מתוגברים בטנקים ובתותחים, חצו את גבולות א"י מיד עם סיום המנדט - הקדמת מועד הפינוי על-ידי הבריטים עצמם ליום 15.5.48 (במקום 1.8.48 כדרישת האו"ם) לא הייתה מקרית.

מול החמרה רבתי צפויה כזו במצב המלחמתי, חייבת הייתה לקום מסגרת מדינית-יהודית ללא דיחוי, גם (ואולי בעיקר) כדי לנהל ביעילות ובהצלחה את המערכה הצבאית מול כוחות צבאות ערב הפולשים! ואכן, כבר במאי 1948 נחקקה "פקודת צבא הגנה לישראל", ובה נקבע, בין היתר, הבסיס לחובת הגיוס לצבא. רכישת נשק וציוד חירום נתאפשרה אז גם על בסיס שלטוני-ריבוני; ולא פחות חשוב מאלה - הציבור היהודי נאבק מאותה עת גם למען מדינתו החדשה שזה עתה הוקמה ב"הכרזת העצמאות" למען יהודי א"י ולמען פליטים יהודים מהעולם כולו: לגאווה האישית והחברתית נוסף מימד לאומי-מדיני רב משמעות וערך, אשר עבר מדור לדור ואשר יש לשמרו ולהעבירו גם לדורות הבאים!

בצד העשייה החשובה שקודמה בעקבות הכרזת העצמאות משמיעה לנו "מגילת העצמאות" גם את חזון "האני מאמין" של עם ישראל בארצו ובד-בבד גם שליחות שמעל ומעבר למקום ולזמן.

בין "חמש מגילות" ל"מגילת העצמאות"

"מגילת העצמאות" אשר ביסוד ההכרזה על הקמת המדינה, שימשה מקור ויעד לטיעונים משפטיים מתנצחים שהועלו לאחרונה בפני הרכבו המלא של בית המשפט העליון. דומה כי בדיון לגבי "חוקי-יסוד" של הכנסת נכרכו סביב "מסמך-היסוד" של המדינה חמש המגילות מהתנ"ך:

כאשר האג'נדה של "קהלת" מאתגרת בימים אלה את המוסד השיפוטי העליון בנשיאותה של "אסתר", קשה לצפות לפסיקה התואמת את "שיר השירים", אך על התוצאה למנוע מהמצב לגלוש לכיוון מגילת "איכה" חלילה. ייתכן שהדרך לפתרון-ביניים למען העם והמדינה תימצא ברוחה של מגילת "רות", בה הועדפה דרכה האנושית של היהדות ובה חוזקו שורשיה הממסדיים של המדינה היהודית (עם הולדת אבותיה של שושלת בית-דוד, כמפורט בסוף המגילה). פתרון כזה יש לגבש וליישם, גם אם בהדרגה או בשלבים, במישור הציבורי: החברתי והפוליטי גם יחד.

גושפנקה רשמית, אם תידרש לכך, ניתן לקבלה בדרך של "אמנה" פומבית, או כפסק-דין מוסכם על דעת כל המעורבים. מכל מקום: דיון ציבורי-חברתי במציאות המורכבת של ימינו, מה גם כאשר שולבה בו "מגילת העצמאות" - דיון כזה ראוי שיתנהל לאור מכלול משמעויותיה של אותה מגילה.

דרך-מוצא - לפיוס, בהגיון ובהגינות

כאשר צוות רפואי יוזם טיפול כירורגי, הוא חייב לעצור צעדים מעשיים אם מתברר כי הגוף מגיב באופן קשה ביותר, במיוחד כאשר התגובות מצביעות על סכנה לנזקים בלתי-הפיכים העולים פי כמה על התועלת המצופה מהטיפול המתוכנן. "שבועת היפוקראטס" המחייבת כל רופא אומנם לא חלה על פוליטיקאים (מבלי לשלול את עצם הרעיון...), אך כאשר מדובר בגוף החברה כולה אין צורך ב"שבועה" או בחלופה דומה, לא מבחינת החובה המוסרית של ה"מנתח" ולא מבחינת זכותה ויכולתה של החברה להגן על עצמה.

עם כל זאת, יש לחפש ולמצוא כעת את הדרכים היעילות והבלתי מזיקות למוצא מהסבך הקשה והמסוכן. גם השיח בין הפוליטיקאים יכול להתנהל במיגוון של דרכים ושל הרכבי-שיח, כאשר מיגוון רחב של פתרונות ושל פתרונות-ביניים עומדים כפוטנציאל לגיבוש ולהסכמה. בנוסף, ומכל מקום: מי שאינו סומך עוד על מישור ההידברות הפוליטי, יכול ליזום ולקיים שיח מתאים במישור החברתי - באמצעות מיגוון דרכי-התקשורת ו/או בהידברות ישירה עם בעלי השפעה; שיח כזה אמור להתחיל בהעברת מסרים והצעות הסדר (גם אם הסדרי-ביניים) מול חלקי הציבור (ה"בייס" ככינויו התקשורתי) התומכים בצד הפוליטי המבקש שינוי במערך הממסדי הקיים.

שילוב של תבונה מעשית ושל רגש מצדיק ואף מחייב מול סכנת משבר בחינה משולבת של כדאיות ושל הגינות, הרואה גם את הצד האחר ואת האינטרסים והערכים המשותפים. בצד אנוכיות טבעית (במידה נסבלת על-ידי האחרים) חייבת לבוא אנושיות מתחשבת, והכל - בראייה חברתית ולאומית המבקשת לשמור על כל מה שהושג במדינה עד כה ועל כל מה שעוד לפנינו.

אלה הזקוקים להבהרה או לחיזוק יוכלו לפנות שוב אל "הכרזת העצמאות" שהביאה להקמת המדינה עם החזון והשליחות העולים ממנה בבירור.

צו-השעה - חשיבה יצירתית ומתחשבת

חשיבה מועדפת היא זו המשלבת ראייה גם לטווח רחוק וגם בהיקף רחב, ובבחינה ובדיון בנושאים החברתיים והפוליטיים שעל הפרק בימינו נראה שחשיבה כזו היא אף צו-השעה. לצורך זה ולאחר שעל מדוכת הדיון המשפטי והציבורי הועלתה לאחרונה "מגילת העצמאות", ייתכן שיש ללמוד ממנה גם על ה"שליחות" העולה מתוכנה ומנסיבות היווצרותה:

ביסוד "מגילת העצמאות" (ההכרזה על הקמת מדינת ישראל) - החלטת "האומות המאוחדות" מ-כ"ט בנובמבר 1947, אשר נתקבלה על-רקע פרשת מעפילי "אקסודוס" (שנתפרסמה ברחבי העולם הנאור כבר ביולי 1947) וייעדה את חלק א"י המיועד לאוכלוסייה היהודית גם לקליטת פליטים יהודים בעתיד. "חוק השבות, תש"י-1950" נחקק על-ידי הכנסת כחלק מעשי עיקרי למימוש ייעודה זה של המדינה שהוקמה כאן אך בכך אין די: במציאות הקיימת, בה מספרם של יהודים ברחבי העולם אינו מגיע לעשרים מיליון (לעומת נוצרים ומוסלמים בעולם, הנספרים במיליארדים), וכאשר התבוללות של יהודים בחו"ל הינה איום נפוץ ומוכח - יש מקום לקיומו של מרכז תורני, הפועל בישראל כמרכז יהודי עולמי.

שאלות בדבר היקפו של מרכז כזה ומידת תמיכתה הכספית של המדינה במרכז ובפעיליו הינן נושא העומד כבר בלב הדיון הציבורי (לפחות למעשה) ועדיין פתוח לבירור ולגיבוש הסדרים, גם אם בדרך של הסדרי-ביניים זמניים או מדורגים; וככל הניתן - בהבנה הדדית, תוך התחשבות מתחייבת בכלל צרכי המדינה והחברה, לרבות צרכי ביטחון והצורך הבסיסי-העקרוני לחלוקת הנטל בדרך שוויונית ככל האפשר.

במחלוקות הנוגעות לנושאי "דת ומדינה" עשויים נושאי-משנה לעמוד בפני עצמם להתייחסות ולהסדרה, תוך בחינה עניינית ובמבט נרחב. בהקשר זה יש לזכור ולהזכיר, כי במזרח-התיכון, וכן בחלק הדרומי של אגן הים-התיכון, מתאפיינת המציאות האנושית בשני המרכיבים הקרובים זה לזה - אמונה דתית ולאומיות; מי שמבקש לחיות בשלום מכבד ומכובד עם עמי האזור, ראוי שיכבד לא רק את מסורתם של שכניו אלא גם... את דתו ואת לאומיותו שלו.

גם אם גישה "קוסמופוליטית" עשויה להיחשב כתכונה נאצלת בקרב רוב עמי המערב לא כך הדבר אצל עמים בעלי מסורת דתית-לאומית מושרשת; אף מי שמבקש שלום "עולמי" ואחווה אנושית חובקת תבל, חייב לשלב בו גם את אלה.

"שלומי אמוני ישראל", הכוללים גם את חלק הציבור החילוני המשתתף בהפגנות המחאה, רואים לנגד עיניהם את דגל ישראל המונף ברבבותיו ואשר בלבו - מגן-דוד. סמל לאומי זה לא הומצא במד"א (כפי שהשם "דוד" לא הומצא על-ידי הוריו של בן-גוריון...) - לפי מסורת יהודית רבת שנים, מקורו בשמו של המלך דוד, אשר נחרת על המגן ששימש אותו במלחמותיו בשילוב המוכר של כפל האות ד': בכתב העברי העתיק צורתה כמשולש, בדומה לדלתא הפיניקית והיוונית. לאומיות ישראלית שלובה אפוא באמונה היהודית, ושתיהן עולות לא רק מדגל ישראל אלא גם מ"הכרזת העצמאות" שביסוד הקמת המדינה.

מי שרואה ב"מגילת העצמאות" גם את השליחות הלאומית והיהודית העולה ממנה, ועדיין זקוק להצדקה מעשית בהתייחסות ובצעדי פעולה מוזמן להסיק מסקנות ולהפיק לקחים מהמישור הפוליטי המפלגתי בישראל בעשורים האחרונים: התפלגות פוליטית של בעלי זכות-ההצבעה לכנסת התגלתה בתקופה זו, כאשר קנה-מידה משפיע ואף מכריע - זיקה למסורת דתית ולאומית.

כיבוד ראוי של דת ושל לאומיות, גם מצד חילוניים "מובהקים", לא יהיה רק בגדר התחשבות באחרים, אלא אף צעד מתבקש לקירוב-לבבות ולפיוס ואף כצעד העשוי לקרב מתרחקים בעבר ובהווה במישור הפוליטי והחברתי.

מבין חמש המגילות שבתנ"ך, הנזכרות כאן כולן לעיל בפרק השני, לא ניתן עדיין ליישם בציבור הרחב את מגילת "שיר השירים", אך אולי די לנו באימוץ רוחה של "מגילת רות" - עם חיזוק הלאומיות הממלכתית והאמונה הדתית בקרב הרבים, בדרכי נועם ואחווה כבאותה מגילה. "מגילת העצמאות" לא רק שאינה סותרת זאת, אלא אף מעודדת דרך כזו ומכוונת אליה.