מלחמת המחיצות

תנועת המחאה - שתיכנס לספרי ההיסטוריה כגאוותה של המדינה היהודית והדמוקרטית - קמה למנוע את ההפיכה השיפוטית שנועדה להפוך את ישראל לדיקטטורה תחת שלטונו של בנימין נתניהו. אילו גברה בסיבוב הראשון היינו אומרים כבהגדה של פסח - "דיינו". אך לא, השלטון הרע התעקש והמחאה זכתה עד כה להוקרה ולהצלחה רבה וידה עוד נטויה. ההגנה על הדמוקרטיה קיבלה משמעויות חשובות מעבר לחוקי הזדון של יריב לוין ושלמה קרעי ובני מינם.

ברור לחלוטין כי תפקיד המחאה להתנגד לפגיעה בעצמאות בתי המשפט והתקשורת; גם לחוק הפוטר את הציבור החרדי משרות בצה"ל; ולהגן על מעמדה השוויוני של האישה מפני אנשים כמו בצלאל סמוטריץ' ואבי מעוז ושמחה רוטמן, ולהבטיח כי הדבר יבוא לכלל ביטוי הן בשרות בצה"ל והן במכרזים ציבוריים ובתפקידים בכירים. ממש כפי שברור לחלוטין כי היא מחויבת ברצון ובגאווה למנוע קיפוח בזכויות הלהטבי"ם וערביי ישראל ותינוקות של בית רבן חילוניים.

ההתעוררות הזאת אשר החלה בקומץ ועתה היא מתפרסת על פני מרחבים רבים של חיי האומה מוציאה מן הדעת ומאיימת ללא הרף על השחיתות והמרמה והזדון וצרות העין של המחנה הקואליציוני. היא גרמה לממשלה להפקיד את המשטרה בידי איתמר בן-גביר, שאיים להגיע לכיכר העיר בתל אביב ולהתפלל כנהוג אצל הזרם האורתודוקסי - נשים לחוד, נשים מאחור, נשים בנחיתות (הוא נענה ללחצים במחנה הקואליציוני וביטל את כוונתו הזדונית. הפעם הבאה תגיע. שכן במהותו הוא שורף יערות פוליטי ומרעיל בארות מילולי, זורה רוח וקוצר סופה. זאת אומרת, אנו קוצרים את הסופה).

הקבוצה הדתית שהתכנסה ערב יום הכיפורים לתפילה פומבית על-פי שיטת ההפרדה בין נשים לבין גברים התכוונה לתקוע אצבע צרדה בעין הליברלית של תל אביב הנפלאה, ולהפגין שהיא מצפצפת על החלטת בג"ץ שאסרה זאת. באו מגיני דמוקרטיה בעלי כוונות טהורות ופגעו בהתארגנות. לא נראה לי. זה תפקיד המשטרה. איננו מיליציות משל עצמנו כפי שבן-גביר מתכנן להקים בשירותו כחלק מההפיכה השיפוטית של ממשלת הזדון. לנו יש רשות להשתמש בכוחנו רק כאשר מופעל נגדנו כוח ואנו משתמשים בזכות להגנה עצמית, ולהערכתי זה חל גם על פקודה בלתי חוקית של המשטרה בתוקפה אותנו, אם כי סיומת זו צריכה בירור עם משפטנים מוסמכים.

לגופו של עניין - וכאן אני בעמדת מיעוט או יחיד בתנועת המחאה - לא נראה לי לנכון ליצור עימות על עניין "עזרת הנשים" המקובלת בזרם הדתי-אורתודוקסי, שכמה וכמה מן הנמנים עליו אף חברים עימנו בתנועת המחאה להגנת הדמוקרטיה.

לגוף העניין אני סבור כי החציצה הזאת ראויה לכל גינוי ומוכן לעודד כל אישה דתייה הסולדת מדחיקתה לאחור להתמרד נגד הממסד האורתודוקסי. התפילה בצוותא כפי שהיא נהוגה בזרם הקונסרבטיבי והרפורמי יפה ונאה וצודקת ועונה על הליבה היהודית יותר ויותר. אך מה לעשות, כך נהוג לפחות בכל או ברוב שנות הגלות (אין סימנים לקיום עזרת נשים בבתי הכנסת העתיקים שחפרה הארכיאולוגיה בארץ ישראל, למשל בקיבוץ ברעם בגליל או במצדה).

אך על זה לא הייתי יוצא להילחם איתם. יתרה מזאת, המאבק על זהותה היהודית של ישראל כחלק מתפישה דמוקרטית גדול מן המנדט שנטלה לעצמה בצדק תנועת המחאה. אי-אפשר להיאבק בו רק באמצעים חוקתיים. זה ויכוח מהותי. על החיים. התרבות. השוויון לאישה ולמיעוט הערבי וללהט"ב ולמבקש המקלט. זה ויכוח שיש לקיימו יום-יום במופת החיים ובדוגמה האישית.

זה מאבק שבעבר הרחוק הגענו אליו עם ערכים מול ערכים, ולכן דרך הפיוס והפשרה שמאיריה הגדולים היו הרב אברהם יצחק הכהן קוק מזה ואהרן דוד גורדון וברל כצנלסון מזה; החפץ חיים מזה ודוד בן-גוריון מזה - אינה יעילה בימים אלה. כי אין גדולי דור כמותם, ובעיקר כי אנו באים מול ערכי התורה, שחלקם נשגבים וחלקם חשוכים בידיים ריקות עם "המיצוי העצמי" המבטא אנוכיות של הגלובליזציה ועם מעט מדי "ישראל עריבים זה בזה".

ברור שהמחנה היהודי והציוני והדמוקרטי זקוק לניעור ולהתחדשות, ונראה כי תנועת המחאה מסייעת לטלטלה החיובית הזאת מעבר למאבק ההיסטורי נגד ההפיכה השיפוטית של יריב לוין, ועימו נצא לוויכוח עם הנחשלות של ההנהגה החרדית שבניה מצפים לשינוי המיוחל עליו אנו מבשרים להם מרחוק, ונוסיף עד שנגיע אליהם, לטובתם.

העניין שלנו אינו נגד האמונה ונגד הדתיים, וצדקנו לא יצא בחיתוך חוט ההפרדה בעת התפילה. העם היהודי נתון בוויכוח מתמיד. מאז ימי קורח. אלדד ומידד. בית הלל ובית שמאי. הפרושים והצדוקים. החסידים והמתנגדים, מורשת הבעל שם טוב מול הגאון מוילנה. החרדים מול ההשכלה. גם בתוך המחנה הדתי, בין הרב קוק לבין ראש לחרדים הרב יוסף חיים זוננפלד. לנהל את המחלוקת בידיעה כי את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק אלא רק לשנות את גובה הצליל, ולקוות כי תתנהל בדרכי נועם.