חתונה בעת יגון, בדמייך חיי

שמות החללים נחשפים ומתפרסמים, נרצחי המסיבה, נרצחי הבסיס, נרצחי הדרכים, נרצחי הנצורים ובני הערובה, נרצחים ונרצחים ואין מנחם. נפרדתי מהמשפחה טרם עלותם על יצועם כך חשבתי, מיהרתי לעבר אולם השמחות להשתתף בנישואי בת חברי ורעי הטוב. רק בישראל אתה יכול להתייפח ולבכות מרה על עלומים שנגדעו בטרם עת, לאחר שעה קלה להסיר מלבושייך, ללבוש בגדי חג, להתבשם, לעטות ארשת של שמחה ולצאת בצעדים כבדים לשמח חתן וכלה.

בעת שליוויתי בדרכה האחרונה את החיילת נעמה בוני קיבלתי הודעות על ביטול חתונות קרובות אליהן הוזמנתי, נדמה היה לי כי גם חתונה זו תבוטל, אך הורי הכלה שיגרו הודעה כי הרבנים שמואל אליהו וצבי קוסטינר מעודדים קיומה במועדה. התעקשתי ללכת לחתונה מהחשש שמא יתרחש "הקיץ של אביה" לצעירים אביבה ואיתן הבונים בית חדש בישראל.

בחתונה פגשתי חברים נוספים שהגיעו מאותה הסיבה. שמחתי בשמחתם, לא יכולתי להצטרף למעגלי הרוקדים, לא יכולתי להתיק מחשבותיי מהמציאות ההזויה, המוזרה, הכמעט בלתי הגיונית בעליל. לצידי ישב חברי הטוב "המודיע", נושא בשורות האיוב להורים ולמשפחות השכולות, נראה היה נוגה ומכונס, ותוגה כיסתה את פניו. שאלתי אותו: "אורי, מה נשמע"? מהשאלות המיותרות ביותר בימים אלה, ואורי, כמו ציפה לסדק הצר הזה בסכר ומעיין כאבו נשפך במשורה ובכאב עצום.

"אין לי אוויר, פתח במונולוג, מיום שמחת תורה אני סופר את החללים והפעם זה קשה שבעתיים כי מדובר במשפחות שאני מכיר, אחד מהם אף למד איתי בכיתה. זו הפעם הראשונה שלא היה לי את העוז והחוסן הנפשי לעמוד מול ההורים ולהודיע להם, ביקשתי שיחליפו אותי במשימה נוראה זו".

הלהקה מנגנת בעוז, "ישיש עלייך אלוקייך כמשוש חתן על כלה", המלצר החביב גוהר מעל ראשנו שואל מה מזמינים למנה הראשונה, דג, טורטייה או כבד, והמציאות כל כך כבדה. אורי מביט במכשיר הסלולרי, עיניו טרוטות, הוא צריך לדווח על מספר 17, נוצר בליבו העומד להתפקע את החיים של מספר 17, שפתיו חתומות, מסרב לשתף ואני כמובן איני שואל.

הותרנו את הרוקדים ואת המשמחים חתן וכלה, הלהקה הקפיץ בלחן חדש של "סימן טוב ומזל טוב", הפעם לא היה סימן ולא היה מזל, יצאנו אל האוויר הקריר בחוץ. "הולך להיות לי עוד לילה ארוך, אני חייב לאסוף את עצמי, הימים הבאים יהיו מורכבים מאוד אבל כל זה כאין וכאפס מול יגון המשפחות", אמר אורי בקול שקט, ונדמה היה כי אל הקול הפנימי שלו הוא מדבר, לא אליי. נפרדנו בחיבוק, אני לביתי הוא למשימתו.

שבתי לביתי, בחנייה רכבה של בתי האהובה אשר אישה גויס בצו 8 והיא בחרה לשוב לביתנו מהמרכז, שמחתי מאוד בבואה. בבית, בסלון, ועידת המשפחה השמינית בעיצומה, דיון ביטחוני ער ומעליו מרחפת השאלה, לאן הולכת מדינת ישראל מכאן ומה יעלה בגורלה של עזה, הדעות שנשמעו היו בבואה של פסיפס הדעות הישראלי המצוי. שיבשתי במודע את רצינות הדיון וסיפרתי על החתונה המרגשת, על הריקודים, על השמחה, על המלצר המסכן שלא זכה לתשר, על התגנבות היחידים המהירה, על הקרחות בשולחנות עוד טרם הוגשה המנה הראשונה ובעיקר על בית חדש, בניין עדי עד שנבנה אל מול כל עיי החורבות.

לילה, זה היום השלישי שהחלומות נתנו לי גט כריתות, אני ישן ותעוקתו של אורי מלווה אותי, מי הבא בתור, מי תישמע הלילה דפיקה על דלת ביתם, מי הלילה הוא יום חורבנו, אסונו. בוקר, הבית מתחיל להתעורר לשגרה של אימה המנוהלת על ידינו על-פי הבנתנו, חוש הומור שחור מתחיל להתפתח, אני שומע את קולות אוושות הלב של רעייתי, ממהר אל בית הכנסת לא לפני שמציץ בווצאפ לראות אם יש סימן או אות מבני החייל.

מחוץ למתחם המגורים, בשעה חמש וחצי, אני עומד וחיוך גדול על פניי, הגברת בלי השם, עם תיקי הגב עליה, קופסאות מגוונות קשורות לתרמילה, עומדת באמצע המדרכה מוקפת בחתולי רחוב מכל מיני סוגים וצבעים, גם מאכילת החתולים הבינה, מלחמה לא מלחמה, החתולים מחכים לה וצריכים לאכול. מעולם לא הצלחתי להחליף מילה עם מאכילת החתולים, תמיד הביטה בי בחשדנות מגיבה בהברה בלתי מובנת בשפה הרוסית, נפרדנו לשלום עוד לפני שנפגשנו.

השגרה הנמצאת במצב של אי-שפיות לאומית עוררה בי מחשבות והרהורים בדרך לבית הכנסת. תפילת שחרית המניין כאתמול, כל אחד מרגיש אחריות להגיע בזמן, הכביש כמעט ריק, אני עוצר במאפייה האהובה עליי, קונה מאפים, לחמים, מחליף מילה או שתיים עם הבעלים ובבית ממתינים לי הגבינות, הירקות והביצים, הכנת ארוחת הבוקר לילדים. שולח הודעה נוספת לבן ודורש בשלומו, ה"וי" נותר יחיד, בודד, ללא תגובה, מחשבות טובות.

הבת המחנכת כבר אחרי נס קפה של שחרית, עמוסה בציוד, גרביים חדשות, לבנים ומוצרי היגיינה שרכשה עבור יום ההתרמה לחיילי צה"ל, יום מיוחד אותו יזמה עם מנהל בית ספר, ובהשתתפות תלמידים והורים. רעייתי שקועה בקריאת ספר תהילים, רגע אחרי ממהרת למצוות היום, הכלת תלמידיה בזום, אני מביט בהן ומבין שעיקר תפקידי הוא להכיל את המכילות.

בקומה העליונה "מנהלת את העולם" בתי השנייה, עובדת בחברת הייטק בעבודה מקוונת, ממתינה לשיחת טלפון מאישה וממהרת לשולחן, אוחזת באחד האתרוגים שבצלוחית ומברכת בקול: "ברוך הנותן ריח טוב בפירות". מלמעלה משיב בן הזקונים: "אמן", הבית התעורר. אני שם פעמיי לישיבת עבודה בעיר השכנה, תוך דקות בודדות זוכה ל"קפיצת הדרך", הרחובות כמעט ריקים, מהרדיו ברכב נשמעים שירי ימי הזיכרון הנוגים, המספרים את סיפור מלחמת הקוממיות של העם היהודי שטרם תמה.

התחלתי את הנסיעה עם השיר "אל תקטוף נערי יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה" והגעתי למכללה בה אני עובד באמצע השיר: "החיטה צומחת שוב". טיפות של גשם רקדו על שמשת רכבי, מנגינת קבלת הודעה נמזגה עם קולה המרטיטי של חווה אלברשטיין, חניתי, כיביתי את הרדיו, קראתי את ההודעה ושלחתי את ידי לעבר המשאף הנמצא דרך קבע ברכבי בתא הכפפות.

"שמעת שהבן של... נעדר ויש סיכוי שאינו בן החיים"? וצירף תמונת חייל יפה תואר מחויך מפה לאוזן הבטוח שהעולם כולו לרגליו. עכשיו שמעתי, לא ידעתי את נפשי מתדהמה ומכאב, זהו בנו של ידיד שהיה בעבר, חבר קרוב, בשגרת יומנו הקשר התרופף ועתה רציתי רק לחבקו ולחזקו. הבטתי שוב בתמונת החייל, כל כך דומה לאביו, מה היה לו? נחטף? נרצח? שרד? מחשבות הולמות ללא רחם בראשי ורעש הגשם המייבב מתערבב בהם. הסדרתי נשימותיי, כתבתי ביד בוטחת: "לא שמעתי, אני מאמין שנשמע רק בשורות טובות".

מהמכללה ניתן לראות את מאות החיילים הממתינים במקום הכינוס, מה שהיה מתנ"ס מרכזי שוקק הפך לבסיס קליטה ומיון ראשוני ללוחמי צה"ל. הלימודים במכללה נדחו בשל המצב, המקום התוסס כל כך נראה עצוב משהו, חברי ההנהלה כמו התבגרו בין לילה, ישיבת העבודה מתחילה. מדברים על המצב, על התמודדות סגל ההוראה, חששות הצוות, דאגות הסטודנטים, כל הנושאים האחרים נדחקים לשוליים.

חלק מצוות המנהלה שפוף, העצבות נסוכה על פניהם עד כדי אי-יכולת הכלת אירועי הזוועה והמציאות המשביתה. במוחי עלה רעיון בזק, ממול למכללה נמצא מקום כינוס החיילים, מה מרומם יותר מאשר להגיע אליהם עם חיוך גדול, מאפים ושתייה, לחזק את החיילים ולחלץ חלק מהעובדים מייאושם ומכאובם. מנכ"לית המכללה התלהבה מהרעיון, בכלל מדובר בדמות פטריוטית צברית גאה. הגשם פסק, כולנו יצאנו לעבר המתנ"ס החיילים שמחו מאוד בבואנו.

הבטתי מהצד על אלו אשר הייאוש התיישב על פניהם והכאב על מפתח ליבם, כל כך שמחתי כשנפתחו אל החיילים, שוחחו עימם ודאגו לקפה ומאפה, לפתע הלסתות שלהם כמו נראו רפויות יותר, רכות יותר. ישיבת העבודה התארכה, הרגעים עם חיילי צה"ל העניקו רוח טובה, הצוות, כמו עוף החול, ניער מעליו את הייאוש ואת מקומו תפסה התקווה.

תמיד ידעתי שלכל זמן ועת לכל חפץ, כששבתי לביתי שפשפתי עיניי כלא מאמין, לאחר 45 שנים רעייתי סבתא סורגת, חצי כיפה לבנה הספיקה לסרוג. המחנכת בחיפה טרם שבה, המהנדסת ביררה עם אישה שצה"ל מתפקד, הכלה והנכדים שבו מבית הוריה, הבן הבכור טרם יצר קשר, הצדיק לא יוצא מחמ"ל תהילים, ואני ממש רעב.

המקרר מלא במזון מיום השבת שלא נאכל. החל פינוי המקרר, הפח שבע מסלטים וממזון שפג תוקפו, דגמתי משהו קל, דרשתי בשלום הנמצאים ויצאתי למלא את הממ"ד בעוד קופסאות שימורים, בעוד בקבוקי מים, בעוד חטיפים ושימורים, חזקה עליי פקודת מפקד העורף. יצאתי לקניות ולא ידעתי שיהיה זה מאבק מתיש על חנייה, עם ישראל כולו הגיע לרשתות המזון, חגתי עם רכבי וחנייה אין, ארבתי לרכב ששידר סימנים ראשונים של יציאה מהחנייה, זו הייתה שעתם הקשה של בעלי הרכבים התרים אחר חנייה.

ההיסטריה ותיאורי "המדפים הריקים בסופרים" היו מדע בדיוני למתקדמים, הכל היה ובשפע רב, קניתי את שכתבתי מראש ועוד כמה דברים שלא תכננתי, סבתי על עקביי בדרכי לרכבי לא לפני שהקופאית החביבה מאחד מכפרי הסביבה שאלה אם אני מעוניין לתרום לחיילי צה"ל.

בדרך הביתה עוצרים במרכז חלוקת הדואר, מספר מכתבים המתינו לי בתיבה, ובהם הודעות לבוחר, לקראת הבחירות המוניציפליות שככל הנראה יידחו. הרהרתי ביני וביני, האדם מתכנן ואלוקים ישחק למו, שלטי הבחירות שהיו אמורות להתקיים בסוף החודש נראים לא רלוונטיים מתמיד. את פני חלק מהמועדים שכבשו את לוחות המודעות מכסות מודעות אבל על מועד הלוויתם של החללים.

בעודי מכניס את המצרכים לביתי, קיבלתי הודעה מידידי בן ה-92, יוסק'ה בדיחי ממולדת, "החלטתי לבטל את השקת הספר "יוסק'ה, סיפור שהיה באמת", כל כך הצטערתי עבורו וכל כך הבנתי אותו. הנכדים, נהוראי והילל שבו עם ביתי המחנכת מיום גדוש בפעילות התנדבות, חובבי ביצת ההפתעה המושבעים, ארזו בשמחה, כמו גדולים, חבילות לחיילי צה"ל, שיעור ראשון באזרחות טובה. עוד מעט ירד הערב, הכלה והנכדים בוחרים לישון עימנו בביתנו, ההיערכות מהירה, חוויה מיוחדת בה נמצאים כמעט כולם, יחדיו.

ממשיכים לדבר רגשות, משתפים בתחושות, מחזקים אלה את אלה, נדמה כי השלב הנורא הראשון מתחיל לפנות מקומו בתהליך עיבוד המציאות הנוראה שנכפתה על כולנו בעל כורחנו. ללא הכנה מוקדמת, דממת מוות מקפיאה, משתקת, השכנים ממול החליטו רק היום מסיבותיהם לפרק את הסוכה, מוט ברזל נפל במקרה והחזיר חלק מאיתנו למציאות הנוראה, התקווה לתחילת תהליך החלמה הייתה מוקדמת מידי.

הלילה בא, עוד מעט האורות יכבו, השלווה תרצד על קירות חדרי הילדים המוארים במנורת לילה זעירה, בתפילה שיחזו בפיות ובמלאכים ולא במכשפות ושדונים. כשכבה האור האחרון ידעתי כי כעת כל אחד ומחשבותיו, כל אחד וחלומותיו, נזכרתי בילדותי, בדיוק לפני 49 שנים, עיר הולדתי בית שאן האהובה.

נזכרתי בבוקר הגשום והקר, יחד עם חברים מהשכונה רצנו יחפים, מתבוססים בבוץ מביתי שבשכונת אליהו עד לשכונת טירת צבי ואני רק בן שבע נושק לשמונה, רצנו במהירות לעבר הבית בו לכדו המחבלים בני ערובה. נזכרתי בבוקר גשום זה כשהאנדרלמוסיה בשיאה ואני ילד קטן מציץ מבינות רגלי המבוגרים ורואה איך המחבלים מציצים מחרכי התריסים, כל בית שאן עמדה מחוץ לבלוק בשכונת טירת צבי.

זוכר את מראות החיילים שפרצו לבית כדי לשחרר את בני הערובה, זוכר את כניסת התושבים המשולהבים, את זריקת גופות שלושת המחבלים, את הבערת גופותיהם על-ידי אזרחים נסערים, את השלכת גופת אחד מבני הערובה, רבי יהודה ביבס זצ"ל בטעות אל האש בחושבם כי מחבל הוא. זוכר את המראות חש את הריחות העולים באפי גם בכותבי שורות אלה, ארבעה יהודים, בני בית שאן, שילמו בחייהם במתקפת טרור זו, הרב יהודה ביבס ורעייתו זוהרה אשר בעוז רוחם הצילו את שלושת ילדיהם אותם השליכו מחלון הבית, ז'אן פייר אלימי ומזל אדרי.

זוכר את התמונות ההן, כאילו אירעו לפני שעה קלה, זוכר במיוחד את הפוסט טראומה שאיש לא ידע אז לזהותה ולכנותה בשם. במשך חודשים ארוכים מאז אותו בוקר בלהות ישנתי בחדר הביטחון, השמיכה מתוחה עד צווארי ומחשבה אחת בראשי, כשתגיע חוליית המחבלים הבאה יביטו בי ויחשבו שאני מת ולא יהרגו אותי. הבטתי בילדיי, בנכדיי, בכלתי, ברעייתי וגרוני נשנק, שפתיי יבשו, התפללתי שמוראות הימים נוראים בהם אנו נמצאים לא ילוו אותם כל חייהם.