מה השתנה בישראל ומה לא

ישראל מציינת חודש למלחמה. מועד הסיום אינו ידוע, והדברים נכתבים כאשר צה"ל נמצא בשערי העיר עזה. ובכל זאת, זהו מועד ראוי לנסות ולהבין מה השתנה אצלנו ומה לא. בשורות הבאות אציע מספר שינויים (להבנתי, משמעותיים) ובחלק האחרון אתייחס למה שנותר (זמנית?) על-כנו.

ישראל היא חברה אחרת בחודש האחרון. משיחות עם ישראלים רבים (בני כל הדתות) התחושה הראשונה שעולה היא אובדן הביטחון האישי. העובדה שמחבלים (לא צבא ערבי או אחר) נכנסו לתוך ישראל באין מפריע ורצחו כל כך הרבה ישראלים בביתם (ובמסיבת הטבע) ערערה את תחושת הביטחון האישי. היא מלווה - חרף אמון גבוה בצבא - בחוסר אונים שנלווה לו משפט "זה יכול לקרות בכל מקום". דיווחים (ראשוניים) שאליהם נחשפתי מצביעים על גידול במספר משטרות מקומיות ביישובים שונים. לממשלת ישראל (מבלי להיכנס לתסריטים פוליטיים) תהיה משימה לאומית להשיב לכלל האזרחים את הביטחון. חלוקת נשק (מצולמת) של השר לביטחון פנים היא לא בהכרח המענה האופרטיבי האופטימלי.

הדבר השני שהשתנה - יש לקוות שרק באופן זמני - הוא איבוד הריבונות של ישראל בכל הקשור לקבלת החלטות בנושאי חוץ וביטחון. אם יש משהו שלמדנו בחודש האחרון הוא שארצות הברית מנהלת עבורנו את המערכה. מדוע? מפני שבראייתה זהו אינו עימות מקומי, אלא לכל הפחות עימות אזורי ואולי גם בינלאומי. לאמריקנים יש אינטרסים (גם פנימיים) בשנת הבחירות לנשיאות (נובמבר 2024) והם חייבים לוודא שמה שחשוב להם במזרח התיכון (ממסדרון הומניטרי רחב, עבור בשחרור בני ערובה אמריקניים וכלה בצמצום נוכחות אירנית ורוסית באזור) יקרה. הם רוצים לדאוג לזה בעצמם והם לא בהכרח סומכים על ממשלת ישראל הנוכחית.

הדבר השלישי שהשתנה הוא הזינוק בחוסן הלאומי. אל מול מראות קשים (את הקשים יותר לא מראים בישראל) ואל מול משפחותיהם של 241 חטופים ברצועת עזה, קמה חברה והתגייסה למען הניצחון במערכה. למען חיילי צה"ל ולמען המפונים בעוטף. השסע הפנימי המדמם הוכנס למקפיא (רק באופן זמני. הוא יצוף שוב) ונראו מראות של התגייסות ופעילות של שכם אל שכם מצד כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית - לא רק בשדה הקרב, אלא גם בעורף.

הדבר האחרון שהשתנה בשנה האחרונה והתחדד ביתר שאת במלחמה הוא שהעולם הערבי רואה את ישראל כחלשה, כפי שלא תפס אותה כך בעבר. קריאה בכל ערוצי התקשורת בערבית במדינות השכנות מגלה תמונה מאוד ברורה לאורך כל 2023. אין לזלזל בכך, משום שישראל חלשה אינה משרתת בהכרח אינטרסים של מדינות ערביות שחתמו איתה על הסכמי שלום או נורמליזציה. בעניין הזה מוטב לפקוח עין ולהבין כי לא לעולם חוסן ואין כל ביטחון כי לאחר המלחמה נוכל לטוס (שוב) לדובאי, למשל.

מכאן לתופעות המוכרות שלא השתנו, ואלו המרכזיות שבהן: הראשונה, ואולי החשובה מכל, היא אי-קבלת אחריות. כל מי שקורא שורות אלה ואינו זוכר - הנה התזכורת: ממשלת ישראל לא קיבלה אחריות על האסון בהר מירון. המשפט "אני אחראי, אבל לא אשם", הדהד כאן לאחר אותו אסון במאי 2021. באוקטובר 2023 המשפט הזה כבר לא נאמר. הדרג המדיני בישראל בראשות בנימין נתניהו מסיר אחריות לכשל החמור ביותר שהיה כאן מאז 1948 (זה הרבה יותר חמור ממלחמת יום הכיפורים). הניסיון (העלוב והפתטי, לטעמי) להטיל את האחריות רק על הדרג הצבאי והמודיעיני הוא כשל מנהיגותי. השאלה (חסרת הטעם) האם ראש הממשלה מחק את הציוץ או לא מחק אינה רלוונטית. מה שרלוונטי זה מה שהוא חושב. מנהיג (ונתניהו רואה עצמו כזה) לא מקבל אחריות רק על הצלחות. אולי, ובעיקר קודם לכל, על כשלונות. רק ככה ניתן להפיק לקחים ולשפר.

התופעה השנייה שנשארה איתנו, למרבה הצער, היא אוזלת היד של משרדי הממשלה, או יותר נכון העומדים בראשם. הדוגמה הכי טובה, בעיני, היא השרה למשימות לאומיות: האם יש כיום משימה לאומית חשובה יותר מבניית חבל התקומה (שמו החדש של עוטף עזה)? מה עשתה השרה סטרוק על-מנת לקדם סוגיה זו? איפה השר לפיתוח הנגב (והגליל)? מה הוא עשה בחודש האחרון לטובת היישובים שנשרפו? ואם עשה - מדוע הציבור לא נחשף לזה? אפשר להמשיך פה אבל השורה התחתונה והעצובה היא זו: מרבית שרי ישראל אינם כשירים לנהל מערכות ציבוריות. אפשר לסלוח להם על ההלם של הימים הראשונים שלאחר מתקפת הפתע. ומאז?

ולבסוף מה שלא השתנה הוא מצבה של ישראל בזירת ההסברה. הממשלה לא מצליחה לייצר מטה הסברה לאומי ובינלאומי שיהדהד את זוועת ה-7 באוקטובר 2023. לזכותה ייאמר שזהו קרב כמעט אבוד מראש משום שהפלשתינים הצליחו לאורך השנים להנציח את מעמדם כקורבנות הסכסוך. ועם זאת, אסור לוותר: המסר הישראלי הברור חייב להיות שהמשוואה השתנתה. ישראל היא הקורבן של ה-7 באוקטובר. כללי המוסר הכפול של המערב אינם רלוונטיים עוד וישראל נלחמת כעת על מולדתה וקיומה. עבור מסר זה יש להשתמש בכל חומר - מזעזע ככל שיהיה - כדי לשכנע את מנהיגי העולם החופשי ולא פחות חשוב את דעת הקהל במדינות הללו.