טרור ותקשורת
שיתוף עיתונאים בתוכניות חמאס לקראת המתקפה בשמחת-תורה אינו צריך להפתיע. מאז ומתמיד הייתה התקשורת רכיב מרכזי באסטרטגיית הטרור. כדי להבין את הרעיון לאשורו, צריך לזכור בראש ובראשונה, כי טרור משמעותו פחד, אימה, חרדה, זוועה ובלהה. כלומר, מטרת ארגוני הטרור להפחיד את יעדי פעולתם, ולזרוע בהם אימה באמצעות זוועות שהם מבצעים. נראה כי ראשית השימוש הפוליטי במונח הנו במשטר האימים ("שלטון הטרור"), שהטיל מקסמיליאן רובספייר היעקוביני בעת המהפכה הצרפתית. הגיליוטינה, כידוע, כיכבה בשלטון הטרור היעקוביני.
אין הגדרה מוסכמת לטרור, אך כל ההגדרות מסכימות על היות הטרור פעולות שנועדו לזרוע פחד באמצעות הפעלת אלימות, כדי להשיג מטרה פוליטית. בעקבות ר̤ימוֹן אָרוֹן - פילוסוף יהודי צרפתי ידוע - אגדיר טרור כאסטרטגיה של לוחמה פסיכולוגית אלימה, שנועדה לגרום שינוי פוליטי בחברה המותקפת.
כך, מתקפת חמאס בבוקר שמחת-תורה נועדה - מ̤עבר לתוצאותיה הממשיות - להפחיד את הישראלים (ואולי גם את העולם המערבי) - למען יראו וייראו. כלומר, רצון לפורר את ההתנגדות לחמאס ולאידיאולוגיה שלו עוד בטרם יתקוף חמאס. לכן, חשוב היה ליווי התקשורת הזרה ("ניו-יורק טיימס", CNN, סוכנויות הידיעות AP, רויטרס ואחרים) למתקפת הרצח. כידוע, אם נפל עץ ביער, ולא שמעו זאת - הוא לא נפל כלל.
ארגוני טרור מעוניינים להשפיע על דעת הקהל, כדי שתפסיק לתמוך במדיניות הממשלה, וכדי לפרק את הלכידות החברתית ואת החוסן הלאומי. כך, יוכלו להביא לשינוי מדיני, המיוחל על-ידיהם.
לארגוני הטרור הערבי נגדנו היו הצלחות בתחום הזה:
- התפרעויות הערבים בדצמבר 1989 (שהם קוראים להן "האנתיפאדה"), גרמו לממשלת ישראל בראשות יצחק רבין לחתום על הסכמי אוסלו.
- התפרעויות הערבים באוקטובר 2000 גרמו לממשלת אהוד ברק לאמץ מדיניות מקלה כלפי הערבים (דוח ועדת אור).
- בעקבות מהומות 2000 החליט אריאל שרון לגרש את יהודי קטיף מבתיהם.
- בעקבות חטיפות חיילים החליטו ממשלות ישראל להיכנע לטרור, ופדו את שבוינו במחירים שערורייתיים (עסקת אברהם עמרם, שתי עסקות ג'יבריל ועסקת שליט, לדוגמה, לדראון).
כמו בכל מלחמה, גם במלחמת הטרור המטרה היא ניצחון על האויב, שמשמעותו כפיית רצון ארגון הטרור עליו. כלומר, זו מלחמה על התודעה, שמטרתה לא רק הישג באירוע המסוים (למשל, גביית כופר, או פדיון שבויים), אלא הקרסת עמדות הצד המותקף, שינוי עמדותיו המדיניות, עיצוב מחדש של מחשבתו הפוליטית ושבירת חוסנו הלאומי וכושר עמידתו. כך, מטרת הטרור הנה הסלמה ברוע - יותר נזק פיזי (הרס), יותר קורבנות (אימה) ויותר תוהו-ובוהו, שיוכיחו כי למותקף (כלומר, לממשלתו) אין יכולת להגן על הציבור, ואין לו משילות, ואין לו יכולת לשלוט בגובה הלהבות ובכמותן. כלומר, אי-אמון בשלטון.
המתקפה בשמחת-תורה הוכיחה שלצה"ל המופתע, למשטרת ישראל ולמערכת הביטחון הישראלית לא הייתה יכולת למנוע אותה ולהגן על תושבי עוטף עזה. ההלם, שהותירה המתקפה גרם לתגובה מהססת ומתאחרת של כוחות הביטחון הישראלים, שהגדילה את הקטל ויצרה תחושה של אובדן ריבונות ישראלית ושל חוסר-אונים. כנראה, יהיו לה השפעות ארוכות-טווח על אמון הציבור הישראלי בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון.
בשנים האחרונות יורד האמון הציבורי בצה"ל מסיבות שונות. לכך השפעות רבות שאינן מנושא דיוננו. החשובה בהן לענייננו היא הפגיעה במוטיווציה של הנוער להתגייס. לפי סקר, שיזמה "אגודת חוקרי צבא חברה בישראל" בסוף אוקטובר 2023 - ירדה רמת אמון הציבור בצה"ל לכדי שבעים אחוזים. אני מניח, כי זו השפעה ראשונית של הזעזוע ממתקפת שמחת-תורה; ויש אפשרות שהיא תרד עוד ככל שייחשפו עובדות מביכות על המחדל הרב-מערכתי. עם זאת, הצלחת המתקפה הקרקעית יכולה לשפר את אמון הציבור בצה"ל.
כרוז-במעש
כדי להצליח במלחמתו, אסטרטגיית הטרור אינה מסתפקת באלימות, אלא כורכת אותה בתעמולה, שמציגה בפני המותקפים את החלופה המדינית הרצויה לארגון הטרור ואת תועלתה לקהל המותקף. שילוב נאות של אלימות ושל תעמולה דורש שליטה מסוימת בתקשורת ורמה גבוהה יחסית ומפתיעה של אלימות. כך, נוצר מה שמכונה בפי חוקרי התקשורת "אירוע-מדיה" - ההלם מפרץ האלימות גורם להסטת כל אמצעי התקשורת - ובעיקר המשודרת; ועדיף הטלוויזיה - אל הפיגוע.
כלומר סדר-היום התקשורתי משתבש והפיגוע הופך לנושא המרכזי בשידורים שהופכים לרצופים ("גל פתוח"). כיוון שאין חדש, הטלוויזיה משדרת בשידורים חוזרים את הפיגוע ואת תוצאותיו הטראגיות; ובכך מעצימה את הנזק הפסיכולוגי הנגרם לצופיה. באחד הפיגועים ספרתי שמונה-עשרה חזרות על הפיגוע. כלומר פסיכולוגית המדובר בנזק משמונה-עשר פיגועים (!).
הוגים בולשוויקיים רוסיים הגדירו בראשית המאה העשרים את הפיגוע כ"כרוז במעש" - כלומר מעשה תעמולה. לפיכך נדרש ארגון הטרור לשלוט בדעת דעת הקהל. זה יכול להיעשות אך ורק באמצעות התקשורת - ומכאן חשיבותה הקריטית באסטרטגיית הטרור. באחד ממחקריי, שהוצג במרכז המחקר של נאט"ו ללוחמה בטרור, הגדרתי את ארגון הטרור כסוכנות יחסי ציבור, המפיקה אירועים לקידום מטרות הטרור.
"רשת שידור"
הסרט
"רשת שידור" (Network) של סידני לומט (1976), לפי תסריט של פאדי צ׳ייבסקי נעשה בהשפעת גל פיגועי הטרור בשנות השבעים (גם בארצות-הברית, שהמפורסם בהם היה השתתפותה של פטרישיה, בתו של אחד מיורשי המולטי-מיליונר הרסט, שנחטפה על-ידי ארגון הטרור "צבא השחרור הסימביונזי", והשתתפה בפיגועיו), אך הוא רלוונטי גם כיום. זו סאטירה המתארת את תחנת השידור (הבדויה) UBS, שנאבקת להגדיל את הרייטינג המתדרדר שלה, עוד הרבה לפני עידן ה"ריאליטי". ראשיה חוברים לארגון טרור אמריקני ומסכמים שיפיקו יחד אירועי טרור, שישרתו את ארגון הטרור, וסיקורם בזמן אמת יגדיל את הצפייה בשידורי התחנה.
האם התסריט ההזוי של פאדי צ'ייבסקי אפשרי? התשובה המפתיעה - ועוד איך! עוד בהתפרעות הערבים בשנת 1987 התברר, כי הרבה אירועים בוימו בשיתוף פעולה בין ארגוני טרור לבין ארגוני תקשורת - בעיקר מחו"ל, אך לא רק; וכך זכו לתהודה מרבית. אין זו הדוגמה היחידה לשיתוף פעולה כזה בארץ ובחו"ל. ואיני מתכוון לרשת "אלג׳זירה" הקטרית, שמייחצנת את ארגוני הטרור נגד ישראל במסווה של עיתונות וממשלת ישראל אינה מפסיקה משום-מה את פעילותה החתרנית בארץ.
מדינות שונות ניסו לסכל את האפשרות של ארגוני טרור לעשות תעמולה באמצעות רשתות התקשורת שלהן. כך, מנעה ממשלת בריטניה מארגון השידור BBC לשדר נאומים של ראשי ארגון הטרור IRA הקתולי-אירי - גם אם נישאו בפרלמנט על-ידי נציגיו המדיניים של ארגון הטרור (מפלגת "שין פין"). גם ממשלת ספרד נקטה בצעד דומה נגד באטאסונה, ארגון הטרור הבאסקי.
לעומת זאת, לא הצליחה ממשלת ישראל למנוע שידורים בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית של נאומי יאסר עראפת, של מנהיגים אחרים של ארגוני טרור ערביים ושל ח"כים ערביים תומכי טרור.
פיגוע תקשורתי
שיא מסוים הוצב בפרשת הסרט התעמולה השקרי "ג׳נין, ג׳נין" (2003), שהפיק (בסיוע הרשות הפלשתינית) מוחמד בכרי, ישראלי-ערבי. הסרט מתאר כבכול את מה שעולל צה"ל בכיבוש מחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן". בתחילה הוצג כסרט דוקומנטרי, אך התברר כי אין קשר ממשי בינו לבין מה שאירע במחנה הפליטים.
גורמי שמאל ישראלים היו בין אלה שקידמו את סרטו של בכרי - בארץ ובחו"ל - גם לאחר שבית המשפט הגבוה לצדק הגדירוֹ כמסכת שקרים. לאחר הרבה שנים הצליח אחד הקצינים, שבכרי השמיץ בסרטו, להביא להרשעת הבימאי בהוצאת דיבה, ולחייבו לשלם לו פיצויים והוצאות משפט. זאת, בנוסף לאיסור על הפצת הסרט ועל הקרנתו בישראל ולהוצאת צו המחרים את כל עותקי הסרט. למרות זאת, ממשיך בכרי להסתובב בעולם, ולהקרין את סרטו כחלק מהתעמולה של ארגוני הטרור נגד ישראל.
פרשת מוחמד א-דורה (ספטמבר 2000) הנה שיא נוסף של טיפול כושל של צה"ל בסוגיה תקשורתית. לכאורה, כפי שהציגה רשת הטלוויזיה "פראנס 2" הצרפתית, ירו חיילי צה"ל בנער מוחמד א-דורה, שנקלע עם אביו לתקרית אש בצומת נצרים ברצועת עזה. צבאנו הנמרץ הזדרז להצהיר על אחריותו להרג הנער - עוד בטרם תחקר את האירוע. אך במהלך הבירורים סביב האירוע (שכרגיל בחלם נעשו רק לאחר שצה"ל הכיר באחריותו להריגת הנער) התברר כי הוא מבוים - כנראה, בשיתוף שארל אנדרלן, הרכז הישראלי של "פראנס 2" בישראל (שהוא במקרה גם איש מילואים של דובר צה"ל) וטלאל אבו-רחמה, צלם הרשת. "...
מדינת ישראל הגיבה במבוכה על המקרה וזיגזגה בגרסאותיה: מהודאה באשמה תוך הדגשה כי הירי לא היה מכוון ולא נועד לפגוע בנער ובאביו - ועד לפריסת חסות על יוזמתם הפרטית של שניים-שלושה יהודים צרפתיים שלקחו על עצמם לחקור את האירוע והגיעו למסקנה, שהוא היה מבוים. לשיטתם, הנער מוחמד א-דורה לא נהרג בהתרחשות, שתיעדה הטלוויזיה הצרפתית" -
סיכם העיתונאי עוזי בנזימן.
מכל מקום, מוחמד א-דורה הפך לסמל חשוב במאבק הערבי בישראל בפרעות אוקטובר 2000 - כלומר פיגוע תקשורתי בתדמית מדינת ישראל, שנוצר, בעיקר, עקב תגובה לא-חכמה בלשון המעטה של צה"ל לאירוע. בנזימן טוען, שהיו עוד כמה נזקים תקשורתיים, שגרמו תגובות לא-חכמות של צבאנו.
הפרשה נמשכה שנים רבות כיוון ששני יהודים צרפתיים ניסו להוכיח - תוך התעלמות של מדינת ישראל ממאמציהם - שהסרט מבוים, וטענותיהם התבררו בבתי-משפט צרפתיים. השניים הורשעו לבסוף בהוצאת לשון הרע על שארל אנדרלן, אך הפרשה לא התבררה במהלך הדיונים בערכאות השונות.
דרך אגב, "פראנס 2" לא הייתה תמימה בפרשה. הרשת מסרה את הסרט על "הריגת" א-דורה חינם לעיתונים ולתחנות טלוויזיה - כלומר, קידמה את הפצת התעמולה האנטי-ישראלית ברחבי העולם.
מעסיקים מחבלים
קשה להאשים את "ניו-יורק טיימס", את CNN ואפילו את הסוכנויות AP ורויטרס באהדה לישראל. ל"ניו-יורק טיימס" (הנמצא בבעלות משפחה יהודית) יש היסטוריה עשירה של התנכרות לעניינים יהודיים (למשל, בשואה) ושל עוינות לישראל - עד כדי שהוגדרה כ"אובססיה אנטי-ישראלית". אשלי רינדסברג, שחקר את יחס העיתון לישראל, טוען שהעיתון נותן בימה נרחבת לעמדות השוללות את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית - אנטישמיות טהורה בהגדרת ה"ברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA) (עדי שוורץ, "אפור זה השחור החדש", ישראל השבוע, ישראל היום, 17 בדצמבר 2021).
"ניו-יורק טיימס" מפרסם דרך קבע ידיעות ומאמרים המשמיצים את ישראל. קרולין גליק טוענת, שהיה העיתון האחרון שהסתייג מהדיווח שישראל פגעה במתכוון בבית-חולים בעזה, שנפגע משיגור כושל של רקטה שביצעו המחבלים. בקשר לצלם העיתון, שהשתתפותו במתקפה בבוקר שמחת-תורה תועדה, סירב העיתון להוקיעה, ואף
שיבח את טיבה - לעומת CNN, שהשעתה (אך לא פיטרה) את צלמהּ, שהשתתף במתקפה.
לדברי גליק, מעסיקים אמצעי התקשורת ביודעין מחבלים מעזה, שעובדים כצלמים מקומיים עבורם ומפיצים תעמולה של ארגוני הטרור. היא הזכירה, שכמה עיתונאים זרים השתתפו ממש בפיגועים שאירעו בשנות האלפיים בישראל - למשל, כתבת איטלקית הסיעה את שני המחבלים המוסלמים הבריטיים שהתאבדו בפתח הבאר "מייק'ס פלייס" בתל אביב בשלושים באפריל 2003.
כלומר, עלינו להתייחס לצלמים ולעיתונאים הערבים המקומיים שמעסיקים אמצעי התקשורת הזרים בחשד רב, כיוון שהם, ככל הנראה, מחבלים, ומשרתים את ארגוני הטרור בהפצת תעמולתם. הם חלק מהאויב למרות שהם מזדהים כעיתונאים - כפי שעשו האמריקנים בעירק: לירות גם בהם כמחבלים, ולא להתנצל כשעיתונאי-מחבל נפגע או נהרג. טעות כזו עשינו כאשר שירין אבו-עאקלה, כתבת "אלג'זירה" (כלומר, משתפת פעולה של המחבלים), נהרגה במהלך חילופי-אש בין צה"ל לבין מחבלים במחנה הפליטים ג'נין במאי 2022.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
