פליטים ישראלים בישראל

היישוב היהודי בארץ ומדינת ישראל היו חברה קולטת עליות ממדינות מצוקה ואת שורדי השואה. זאת הפעם הראשונה בתולדותיהם שקולטים פליטים מתוך מדינת ישראל. סוגיה זאת היא לא רק חסרת תקדים אלא גם מספר הפליטים אין לו אח ומשל. לפי הנתונים שפורסמו בחודש אוקטובר תוכנית הפינוי כללה 97 ישובים בצפון ובדרום ובסך-הכל 130,000 תושבים. אני מניח שמאז נוספו עוד מפונים.

כמובן שמוסדות המדינה מנסים לשכן אזרחים אלה ותשומת ליבם כמו גם תשומת הלב הציבורית היא לפתרון הקליטה הזמנית שלהם. חלק מפליטי הקיבוצים נקלטו בקיבוצים אחרים וחלקם בבתי המלון והאכסניות. הבעיות המיידיות הן תקציבים של המדינה, אופן הטיפול ובידי מי הטיפול. למשימה זאת אחראים משרד הפנים ורשות החרום הלאומית -רח"ל - והביצוע הוא בידי צה"ל.

הואיל ויש דברים דחופים יותר על סדר היום כמו המלחמה בעזה והתקפות חיזבאללה מצפון ויש בעיית הנעדרים, נושא הפליטים הישראלים לא זוכה לדרגת דחיפות, בכל הקשור להשבתם לבתיהם. אין הם פליטים אלמונים. יודעים מהיכן באו ויודעים היכן מצאו להם קורת גג. ביניהם מצויים תינוקות, ילדים, נשים, גברים, צעירים וקשישים שלכל ואחת ואחד מהם ישנם הצרכים שלהם, הבעיות שלהם, של תעסוקה, של מיקום, של בריאות. שכן מלבד הסבל הנפשי של עקירה מבתיהם בעל כורחם, הם סובלים סבל פיזי רב.

סבל הפליטים הישראלים

יש לי ידידה בת 86 חברת קיבוץ בצפון הארץ. זה קרוב לחודשיים שהיא לא בביתה. יש לה שתי בנות שגרות אחת במרכז הארץ וקצת צפונה ושני בנים בתל אביב, וגם נכדים במקומות האלה. הדעת נותנת שאם האם והסבתא היא לא בביתה שלה אז למצער היא רוצה להימצא אצל משפחתה או בקרבתה. והיא אכן נדדה ממשפחה אחת למשפחות האחרות. אבל עם כל תחושת הזיקה למשפחתה, לא נוח לה להשתכן אצלם לפרקי זמן ממושכים. לכן הואיל ושניים מבניה ונכדיה נמצאים בתל אביב, היא מצאה חדר במלון בתל אביב שההוצאות מכוסות על-ידי המדינה. אך זהו פתרון זמני. מיותר לציין שהתנאים בחדר במלון רחוקים מאוד מן התנאים בביתה שלה בקיבוץ. בין השאר חסרים לה רופא המשפחה שלה, הרופאים המקצועיים, הדרך להשגת מרשמים לתרופות, שלא לדבר על חברים, חוגים שהיא משתתפת בהם או מנחה אותם, סביבה תומכת וכיו"ב ענייני יום יום. תנאים אלה גם לא נוחים לאנשים צעירים או מבוגרים, על אחת כמה וכמה לקשישים. מכיוון שהיא גרה בגבול לבנון היו מקרים בעבר שבהם נאלצה לעבור מן הקיבוץ, אך זה היה לפרקי זמן קצרים. היא כבר מראה סימני התשה. אני משער שהיא לא היחידה.

כרבים אחרים היא לא יודעת מתי תסתיים הנדידה. אבל מה שהיא שומעת כל יום, כמו כל העם בישראל - את ההודעות של דובר צה"ל על שלוש מאות תקיפות, ארבע מאות מטרות, ונראה שמספרם מאז תחילת הלחימה הגיע כבר לאלפים. האדם תוהה כמה מוקדי טרור הכין החמאס ברצועה שגודלה 365 קמ"ר. אלא שכול אלה לא עונים לא על השאלה כמה זמן תארך המלחמה ולא על הצרכים של פליטים אלה. הבעיה כאן היא לא לחץ מבחוץ של ארה"ב ואחרים, אלא לחץ מבפנים. נהפוך הוא, גם שר הביטחון וגם מפקדי הצבא מדברים על מערכה ממושכת לחיסול החמאס, שלא לדבר על ראש ממשלתנו שמבשר לנו מדי בוקר וערב שגם אם המערכה תהיה ממושכת נביס אחת ולתמיד את החמאס. לאחר מכן נבוא חשבון עם החיזבאללה, השכנים של ידידתי חברת הקיבוץ. למרבה הצער גם התקשורת לא עוסקת בנושא. המדינאים ומפקדי צה"ל חייבים להביא בחשבון לא רק את המחיר של המלחמה עצמה ושל בעיית החטופים אלא גם לכלול את בעיית הפליטים שלנו. אם היא עדיין בעיה לא בוערת, היא תיהפך לכזאת במרוצת הזמן.

לבסוף, דומני שבשלב זה של מלחמה, שנכנסת לחודש השלישי, הציבור חייב להתחיל לעסוק בנושא של עתיד המדינה, נושא שבמדינה דמוקרטית אין לצמרת הביטחונית והצבאית בלבדיות לגביו.