עיתונות פוליטית

"חלק גדול מהעיתונות אחוז נטיות בלתי ליברליות". המשפט הנ"ל לא נכתב דווקא על העיתונות בארץ וגם איננו מופיע בדוח של "זכות הציבור לדעת" אלא בכתבת תחקיר ב"אקונומיסט" הבריטי על התקשורת האמריקנית, עם דגש מיוחד על ה"ניו-יורק טיימס" היוקרתי. נאמר בתחקיר, בין היתר, שהעיתון הפר את העקרון המנחה שלו בעבר "למסור את החדשות ללא חשש או נטייה לצד כלשהו" וכן את התחייבותו "לשמש במה לדעות שונות וסותרות", כשהתחקיר תולה את האשם בעיתונאים ובמנהלים בעלי עמדות שמאלניות "שאינם סומכים על הקוראים שיגבשו דעות עצמאיות משלהם". ובסיכום: "המציאות היא שהטיימס הפך לשופר שבאמצעותו האליטות הפרוגרסיביות (השמאליות) מדברות עם עצמן על אמריקה שאיננה קיימת".

אמנם ה"ניו-יורק טיימס" מפרסם מדי פעם גם מאמרים מייצגי דעות אחרות אך אלה בעיקר במטרה להסוות את הקו השמאלי המנחה של העיתון. קורא ישראלי, למשל, יכל להתרשם בקלות מהמספר הרב של כתבותיו וידיעותיו האנטי-ישראליות או שלפחות שקולות ומאוזנות, מול אלה שנוטות לטובת הפלשתינים. דוגמה מהימים האחרונים לנטייה השמאלנית של העיתון הייתה בפרשת נשיאת הרווארד, הגב' גיי שהתפטרותה ממשרתה על-רקע התבטאותה בשימוע בבית-הנבחרים ש"ג'נוסייד כלפי יהודים" לא בהכרח מפר את עקרונות האוניברסיטה" ולאחר שהתברר שהשיגה את תוארה בדרכי מרמה וזיוף — העיתון, במקום להצביע על הסיבה האמיתית לפיטוריה, כתב שזו הייתה תוצאה מ"מאבק הימין השמרני" וכותרת אחרת דיברה על "רדיפת הנשיאה גיי".

המחקר איננו מדבר רק על ה"ניו-יורק טיימס", והוא מתייחס גם לתופעות דומות בתקשורת הימנית, אך הוא מסכם את דבריו במשפט ש"התקשורת המובילה באמריקה זזה מהמרכז הפוליטי לכיוון המושגים והנושאים של המפלגה הדמוקרטית".

לא ייפלא אם בהחלפת כמה מילים ותיאורים אפשר היה לייחס את הניתוח והעקרונות הנ"ל גם לחלקים מהתקשורת הישראלית, הן הכתובה והן המשודרת. יש אומנם דוגמאות לגישה מאוזנת יותר בחלקים ממנה, אך מאידך גם, וביתר שאת, לתעתיק די מדויק של המצב בארה"ב. אם לפני כמה עשורים היינו מדברים על "עיתונות פוליטית" (טלוויזיה לא הייתה עוד), היינו מתכוונים לשבעה או שמונה עיתונים מפלגתיים — דבר, חרות, הצופה, על המשמר, למרחב, קול העם, הזמן ועוד, כולם ז"ל. אך היום הכוונה היא לכלי תקשורת שמסננים עמדות פוליטיות לא רק לעמודי המערכת ומאמרי הדעה אלא גם לידיעות ולרפורטג'ות.

מצב זה בלט בצורה קיצונית בהתייחסות לרפורמה המשפטית שאחדים התעקשו בנחרצות לכנותה "הפיכה משטרית", לפעמים עם התוספת "אנטי-דמוקרטית" וכיו"ב. אפשר בהחלט להעלות טענות מוצדקות כלפי חלקים ב"רפורמה", עיתויה והדרך חסרת התבונה שבה יוזמיה ניסו לקדמה בחיפזון, אך התקשורת הבלתי-אובייקטיבית התעלמה גם מהחלקים החיוביים, כמו לגבי עילת-הסבירות, ושאחדים מהם מקובלים על חלק גדול מהמשפטנים, הפכה את הנושא לבליסטרה פוליטית קיצונית והתגייסה באופן כמעט מלא לצד אחד.

הפרדת רשויות - המחוקקת, המבצעת, השיפוטית - היא עקרון בסיסי במשטר דמוקרטי, אך כפי שאומר הפרופסור דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה ומומחה למדע המדינה - מתחולל היום מה שכינה "המאבק בין פוליטיקאים בחליפות לפוליטיקאים בגלימות", קרי מאבק על הכוח בין הסמכות הפוליטית לסמכות השיפוטית, שאמנם קיים בכל העולם הדמוקרטי אך שבישראל יצא מאיזון מאז שהשופט אהרן ברק היטה את הכף לטובת הרשות השיפוטית על-ידי כך שהעניק לה בפועל סמכויות של הרשות המחוקקת והמבצעת, הטיה שהגיעה לשיא בתקופת הנשיאה אסתר חיות.

העיתונות גם נקראת לפעמים "הרשות" או "הסמכות" הרביעית, — וכפי שנכתב עליה, עוצמתה הפכו אותה לשחקנית פוליטית מובהקת ללא אחריות למעשיה — ובכך השחיתה גם את עצמה. חופש העיתונות הוא אכן עקרון חשוב במדינה דמוקרטית, אך הוא מנוצל לעתים גם להכפשת אנשים ובעלי דעות מבלי שהחוק מסוגל להעניק להם הגנה נאותה. בישראל כמו באמריקה, כפי שנאמר בתחקיר הנ"ל, התקשורת מדברת בעיקר אל עצמה ומאבדת את מעמדה הקודם בציבור — למרבה הצער בעיקר לרשתות החברתיות שהגינות ויושרה רחוקות מהן והלאה.