על סוגיית החטופים

סוגיית החטופים החלה כמחדל חמור של מערכת הביטחון הישראלית שכשלה כישלון חרוץ בזיהוי כוונותיו של החמאס ויכולותיו לממש כוונות אלה ובשל כך התרשלה באופן חמור בעיצוב תפיסת הגנה פרמננטית על ישובי עוטף עזה. כל הסיפורים המסופרים לנו כיום על מה שידעו או לא ידעו ועל מה שעשו או לא עשו וכיצד סוגיות אלה מסבירות את כשלון ה-7.10 23 - הם סיפורי בדים. נכון שבאירוע הייתה מעורבת קונספציה שגויה, שאחרי יום הכיפורים 1973 לא הייתה שום הצדקה למצוא אותה שוב בשורות צה"ל המתקדם של ימים אלה, אולם, לצד הקונצפציה ועל-רקע כל מה שהיה ידוע על חמאס מעשיו וכוונותיו, לא הייתה שום סיבה להותיר את קו ההגנה על ישובי העוטף פרוץ עד כדי מופקר.

משהתרחש האירוע המזוויע, השאלה מה קרה לפניו היא "שאלה אקדמית". חשובה ככל שתהיה איננו דנים בה עתה משום שדיון חפיף, מגמתי או שטחי הוא לא הדבר הדרוש לנו - ההפך הוא הנכון. לשם כך דרושה ועדת חקירה ממלכתית עם שיניים!

החטיפה לא הייתה מקרית. היא הייתה חלק חשוב ואפילו מרכזי בתכנון המהלך כולו, שהתאפשר רק מפני שאוכלוסייה אזרחית גדולה יחסית ישבה בסמוך לגדר ומפני שמערכת הביטחון התעלמה מהשונות שהבדל זה משרה על שיקולי הביטחון השוטף. הרצח וההתעללות המסיביים של קלגסי חמאס נועדו ליצור הלם ולהשרות פחד. חטיפת אזרחים נועדה לכונן בידי חמאס אמצעי לשיבוש התכנון ויכולת הפעולה של צה"ל לאחר מעשה.

אין ספק שכל הדברים הללו נשקלו היטב על-ידי מנהיגות חמאס והם מנוצלים עתה על ידה בצורה מירבית ומיטבית. מי שלצערי מסייע להם בכך הן משפחות החטופים - חלקן מתוך כאב ודאגה אמיתיים וחלקן מתוך צורך פנימי למצוא "אשמים" ולהטיל עליהם את האשמה, האחריות והחובה "לפתור את הבעיה". מבחינות מסוימות דומה הדבר לרצונם של קרובי מי שנפלו במערכה באותו יום שבת מר ונמהר וגם ואחריו למצוא אחראי לנפילת בניהם או בנותיהם ולהטיל עליו "אחריות" לאסונם. בשני המקרים זו בריחה מהמציאות ובשני המקרים חסרת תכלית. תכלית קיימת במקום שבו מעשים יכולים לשנות את הוויית המציאות לטובה.

כוונת המפגעים הייתה לחבל בביטחון העצמי הישראלי, בביטחון הלאומי, בחיים הסדירים של המדינה וביציבות הממשל הנבחר שלה. כוונת המפגעים הייתה למנוע תגמול - שהניחו שבוא יבוא - או לשלוט בעוצמתו ובניהולו - לחטופים היה "מעמד בכיר" במשימות שיבוש אלה. ולכן, כל מי שמסייע למימושן פועל בעד המפגעים ונגד האינטרס הלאומי שלנו.

שני גורמי עושים זאת במקומותינו: האופוזיציה לממשלה בדרכים שונות ובחלקן מוסוות מן העין ומשפחות החטופים המבקשות להצילם אלא שבאין להם כלים של ממש לכך הן מטילות יהבן על הממשלה. עד כאן סביר ונסבל. הכשל מתחיל כאשר גורמים חתרניים אנטי-ממשלתיים שפעלו ככאלה עוד בימי האנרכיה העליזים שקדמו לאירועי "השבת השחורה" (ולפי עדות החמאס עצמו שימשו לו גורם מדרבן לפעולה). מצטרפים למהלך ומקנים לו צביון פוליטי ואגוצנטרי במקום צביון הומניטרי טהור.

ההוכחה הבולטת ביותר למעורבותם של גורמים פוליטיים במחאות משפחות החטופים, היא הפניית ההאשמות באירוע לממשלה ולא לצה"ל, השתתפות גורמים מטעם המפכה האנרכיסטית בארגון הפעילות ההפגנתית והפרסומים בתקשורת על-ידי אותו מנגנון שביצע זאת בתקופה הפעילה של האנרכיה, והפניית הביקורת של רוב המערכת הפעילה בנושא זה לעבר הצורך בבחירות ובהחלפת הממשלה אף על-פי שאין בידם או בפיהם שום הוכחה ניצחת לטיעון זה. רוב הטיעונים הם ספקולטיביים ומוטי השערות ועמדות פוליטיות. שהרי כל עוד לא קיימה ועדת חקירה ממלכתית את חקירתה ולא פרסמה את ממצאיה, העובדה שהתחקירים היחידים המתקיימים במערכת הצה"לית הקשורה באירוע הם של הצבא עצמו. (אכן, נחוצים תחקירים מבצעיים לשיפור ניהול המלחמה, אבל אלה נעשים על-ידי המערכת הצבאית ואינם משתמשים בשליחים חיצוניים לדבר עבירה).

נדמה לי שההתייחסות לנושא לא תהיה שלמה ללא דיון בנושא חשוב אחד נוסף השנוי במחלוקת ציבורית. צה"ל אירגן את תוכנית הלחימה שלו - עזה תחילה והצפון לאחר מכן - על בסיס העובדה שהאירוע הטראומטי של 7.10.23 שהביא למלחמה, בוצע על-ידי חמאס בקו המגע עם רצועת עזה. מלחמה זו נמשכת כבר למעלה מ-10 שבועות ויש לה הישגים משמעותיים מאוד על-רקע האיום הרב זירתי הנשקף לישראל, איום שהוא פרי הקונספציה השגויה המעדיפה הבלגה והכלה על ביטחון אקטיבי. התפיסה הגורסת לחץ על חמאס יוביל לוויתורים מצידו, עומדת למבחן והוכיחה עצמה כאשר עשרות חטופים שוחררו במשך מספר ימים והושבו הביתה כחמישה שבועות אחרי חטיפתם. שני ניסיונות שחרור התקפיים כשלו וניסיון אחד הניב שחרור של חטופה נוספת.

עתה כשישראל ניצבת בח'אן יונס על מפתן סיפה של המפקדה הראשית של חמאס, שבה ככל הנראה מוחזקים גם רוב החטופים שעדיין בידיו, וקרובה להשגת יעדי המלחמה - הכרעת חמאס ושחרור החטופים, מתגבר הרעש ומחול השדים של המשפחות המבקשות לשנות את סדרי-העולם הלאומיים בניהול המלחמה, לעצור ולעסוק לפרק זמן בלתי ידוע אך ורק בהחזרת החטופים. מובן שאין לי ביקורת על כך שהם רוצים לשחרר את החטופים. יש לי ביקורת על החוצפה לנסות ולהכתיב למדינה סדר פעולות הנגזר מסדר העדיפות שלהם, כאשר להם עצמם אין הוכחה שסדר זה עדיף על החלטות הקבינט.

מלחמה היא אירוע לאומי ולא אירוע פרטי. תפקידו של קבינט מלחמה הוא לראות את התמונה הגדולה ולנהל את המערכה כך שמצד אחד יושגו מטרות המלחמה ומצד שני יהיה המחיר על כך מינימלי. מספר חיילי צה"ל שנפלו עד כה במערכה בתמרון היבשתי בעזה מתקרב ל-200, מספר הפצועים גדול פי 10. בשבת השחורה נהרגו קרוב ל-300 חיילים ושוטרים בנסיון לבלום את החמאס. ברור לכל מי שמבין את תהליכי המלחמה בתנאים הקיימים בעזה, שעצירה ממושכת עשויה להותיר זמן רב בידי החמאס להיערך מחדש ובהתחדש המלחמה לגרום לצה"ל אבידות מיותרות בכדי לחזור ולממש הישגים שנמצאים כיום כבר בידיו - זהו חוסר אחריות משווע.

קבינט המלחמה מנוע בכל לשון של מניעה מלסכן לשווא חיי חיילים הפועלים בפיקודו. לכן בפעילות צבאית המיועדת לשחרור שבויים או חטופים - יש מקום לסיכון מבצעי סביר; משום שכל מטרה במלחמה כרוכה בסיכונים. אבל במקום שהדרישה נוגעת להרפתקה מפוקפקת במקורה באגוצנטריות פרטית או בפוליטיקה אופוזיציונית - אין לכך שום סיבה או צידוק ואסור לעשות זאת. אם יתברר בדיעבד שהיו בהחלטות הקבינט או הפיקוד הצה"לי שיקולים זרים ממין זה, יש להטיל על ועדת החקירה בדיקת הדברים שכן זו שבירת הנורמה של אחריות המפקדים לחיי חייליהם.

ואלי בקונטקסט זה ראוי לומר בגלוי ובמפורש: מלחמה היא אירוע קשה ואין בו צדק אבסולוטי. אבל במקום שיש סיכוי סביר לחסוך בחיי אדם - אזרחים ו/או חיילים אסור להמר. המופקדים על הביטחון הלאומי חייבים לפעול על-יסוד מידע מהימן ושלם ככל האפשר, על-פי המנדט שניתן להם ועל-פי מיטב שיקול דעתם המקצועי.