נראה שנושא החטופים הפך בהשראת התקשורת המגויסת בישראל ובשירותם של גורמים מפוקפקים בנאמנותם כמעט לחזות הכל בניהול המלחמה. גורמים אלה הם בעיקר חמאס, מבקריה החריפים של ישראל בעולם הערבי ובראשם אירן וקטר והאנרכיה מבית החותרת להחלפת הממשל הדמוקרטי הנבחר כפי שעשתה עוד לפני השבת השחורה. הפעילות המתבצעת בנושא זה כוללת: דרישה נכונה וצודקת לשחרור החטופים בהקדם ולפחות בזמן רלוונטי לחילוצם בחיים. דרישה לשלם בעבור הישג זה
"כל מחיר", לרבות תבוסה במלחמה, כשלון אסטרטגי המאיים על עתיד המדינה וסיכוי גבוה שאת מחיר הפזיזות ביישום מהלכים בלתי שקולים ישלמו אזרחים וחיילים בחייהם ובבריאותם. מחלוקת זו מאיימת על הסולידריות החברתית.
הדיון מתנהל בארבע רמות: א.
דיון ציבורי פתוח וחופשי המשקף עמדות של "עמך" מהן כאלה הנגזרות מידיעה וחשיבה רציונלית, מהן שאובות מהבטן ואחרות נגזרות מפרשנות סלקטיבית של אימרות שפר ממקורות יהודיים ואחרים בשאלות של פדיון שבויים. על קבוצה זו נמנים לצערי קרובי החטופים וידידים המבקשים באמת ובתמים להביא לשחרורם. רוב הטיעונים המושמעים על ידם ללא השפעות זרות אינם צבועים בצהוב הבוגדני של מניפולטורים שאותם אנו מוצאים במינון שונה בכל אחת מהקבוצות האחרות. ב.
דיון ברמה המדינית: קבינט, ממשלה, מתווכים, גורמים בינלאומיים ומערכות קשרים מסוגים שונים במרחב העשייה המדינית בעולם. ג.
דיון ציבורי מאורגן, בו משמשת התקשורת זרז מביא ומוציא אינפורמציה, ברובה חלקית וסלקטיבית, והפצתה לציבור. כאן משחקת כבר הפוליטיקה תפקיד חשוב. חלק משלים הוא דיון "פרוץ" ברשתות החברתיות, שבו משמשות בערבוביה דעות, ידיעות, תחושות בטן ונטיות פוליטיות וגסות רוח. ד.
פרסומים, מסעות הסברה, סימפוזיונים וראיונות "מומחים" שכולם יחד מייצגים תמהילי אינטרסים בחברה הישראלית כמו גם אצל "ידידינו" ויריבנו; תכליתם להניע תהליך משברי בכיוון הרצוי להם. מטרתם הבסיסית, שלה משעבדים הם כיום כמעט כל מהלך היא הדחת בנימין נתניהו והחלפת השלטון, ומכאן חוסר אמון רב בדבריהם.
יסודו של משבר זה הוא בשלושה גורמים בהיסטוריה הישראלית: המהפך הפוליטי בהגמוניה השלטונית משנת 1977, שהיה תוצאה של הכשלון החמור במלחמת יום הכיפורים. הסכם אוסלו (1993) שהוביל לרצח רבין (1995), וייצוב שלטון הימין בראשות בנימין נתניהו אחרי גירוש היהודים מרצועת עזה (2005) בהגמוניה שלטונית דמוקרטית שורדת, לצד שינויים בתמהיל הדמוגרפי
ובדעת הקהל בישראל לעבר דמוקרטיה שמרנית ונגד דמוקרטיה פוסט-ציונית ורב לאומית המאיימת על יהדותה של מדינת ישראל. מטרת מחוללי המשבר היא להפוך את כיוון ההתפתחות הלאומית הישראלית
ממדינה לאומית דמוקרטית ושמרנית מונחית יסודות תרבותיים והיסטוריים יהודיים, למדינה רב-לאומית פוסט-דמוקרטית, ו"מתקדמת" - בנוסח "סופר-ניו-יורק" ישראלית. משמעות מגמה זו היא הסתלקות בפועל מהעקרונות המנחים של מגילת העצמאות לעבר מדינה מזרח תיכונית חסרת זהות לאומית, שתהיה חיקוי לגישה המקובלת במערב הפוסט מודרני; דבר שישמיט את הצידוק היהודי מיסוד חידוש החיים הלאומיים בארץ-ישראל דווקא.
להערכתי מגמה זו מובילה בהכרח, במוקדם יותר מאשר במאוחר, להתפרקות ושקיעה של המדינה היהודית והחלפתה במדינה רב-לאומית בהנהגה מוסלמית. הניסיון ההיסטורי מלמד שמדינה יהודית אינה שורדת כאשר היא נוטשת את יסודות התרבות היהודית. תרבות יהודית משמע: אמונה, שפה, יצירות רוחניות, היסטוריה, אתוס לאומי מיתוסים וחזון "אחרית הימים". התוצאה אמורה להיות הומוגניות אזורית אבסולוטית כחלק מהישות המוסלמית ההולכת ומתהווה כאן על ברכי השינויים הגיאו-פוליטיים האזוריים. סיום הסאגה יהיה קרוב לוודאי במלחמה כוללת של הרוב הסוני בהנהגת סעודיה, מצרים וטורקיה נגד אירן ובעלות בריתה. התהליך האזורי משקף בצורה טובה את התפשטות האימפריאליזם המוסלמי לפי תאורו של הנטינגטון בספרו "התנגשות הציביליזציות" - מצד אחד ואת העיוורון הפוליטי של ארה"ב במאבקה חסר המעוף לשמר בעולם הגמוניה של המערב בראשותה, "במעשי מרכבה" חסרי מעוף נוסח הכשלים של הסכמי סייקס-פיקו בראשית המאה הקודמת; אין לכך סיכוי.
במאבקה של תנועת האנרכיה הישראלית להשגת הגמוניה, נחיתותה האידאולוגית והמספרית דוחפת אותה לבקש סעד אצל גורמי חוץ שברובם אינם ידידי העם היהודי.
הדבר מוכיח שמנהיגיה לא למדו דבר מן ההיסטוריה ואינם מבינים שמחלוקות פנימיות יש לפתור ב"בית". כשאתה מזמין שותפים חיצוניים לעזור בכך, אתה מערב בתהליכים פנימיים אינטרסים זרים ומסכן את עצם הקיום הלאומי.
חובה על "שומרי אמוני ישראל" - חילונים, חרדים ודתיים לקבוצותיהם - שמאמינים ביעוד הציוני של מדינת ישראל כפי שהוגדר במגילת העצמאות: "...מדינה יהודית בארץ-ישראל (ש)היא מדינת ישראל" -
לשמר את עקרון הזהות היהודית של המדינה בכל מחיר. להערכתי, כישלונות חינוכיים ואסטרטגיים (אי-ניצול הזדמנויות פז היסטוריות) הביאונו למצב בו די בכשני דורות של סטיה מהיסודות הציוניים בכדי ליצור איום קיומי חמור מבית על אושיותיה של מדינת היהודים. איום זה חמור בהרבה מהאיום הצבאי החיצוני או מקשיים זמניים שיוטלו על ישראל בשנים הקרובות בגלל נחישות לאומית.
כאשר פורטים את יסודות המשבר הפנימי למרכיביהם, מתברר ששני המוטיבים העמוקים ביותר הם: תחושת עליונות של חלקים בציבור שממנה נגזר הצורך האובססיבי בהגמוניה. ותחושת נקמה על כשלון יוזמת אוסלו ורצח רבין, שהביאו לחילופי שלטון יציבים יחסית במשך קרוב ל-18 שנים
1:
התרשמותי מהתנהלות תנועת האנרכיה, במיוחד בשנת 2023 לפני השבת השחורה ובחודשים האחרונים בהם היא מתנהלת במקביל למלחמת "חרבות ברזל", היא שמרכיב תחושת הנקמה שנתניהו הפך למוקדה, אינו כפוף עוד לשכל הישר ומעביר את מנהיגי התנועה על דעתם. אין להם כמעט שום מעצורים בניסיונותיהם לאכוף את רצונם על הציבור גם במחיר של הכשלת ממשלת ישראל במטלותיה הלאומיות הכי רגישות ואת מדינת ישראל בצורך להכות את אויביה בכדי לשמר את שרידותה ההיסטורית.
לתחום ההזוי שייכים מסעות ההתרסה של התקשורת המגויסת, היחצ"נים ויועצי אחיתופל למיניהם ואחרים המנסים לעצור את הלחימה החיונית וההירואית בעזה ובצפון, במטרה לחולל משבר ממשלתי או להשחיר את פניה של ישראל בזירה הבינלאומית, ביודעם שכך הם פוגעים במאמץ המלחמתי ובמורל הלוחמים. בכל יום וכמעט במשך כל היום, מלעיטים הם אותנו בסיפורי זוועות על השבי ועל השובים
כשהם מוליכים שולל את שומעיהם בטענה שחילוץ השבויים הוא חזות המוסר היהודי2.
המוסר היהודי
מקדש שני עקרונות שאמורים להנחות כל דיון בסוגיה זו:
קדושת החיים ושוויון הברואים -
כל הברואים "נבראו בצלם"; משמע שווים!! מכאן יש לגזור את המסקנות האופרטיביות בכל מציאות בה עומדים עקרונות אלה למבחן מעשי.
קדושת חיי החיילים הנלחמים בעזה אינה נופלת כהוא זה
מקדושת חיי החטופים.
קדושת חייהם של אזרחים שעשויים להיפגע ממעשה או מחדל ממשלתיים כולל שחרור פושעי-טרור עם דם על ידיהם, אינה נופלת מזו של אזרחים אחרים. למדנו מהעבר ששחרור רוצחים הוא פגע מסוכן שתדיר עולה לציבור במחירים בלתי סבירים בעליל.
התעלמות מכך במזיד היא פשע. הגנה על קדושת חייהם של האזרחים נמסרת בידי מוסדות המדינה (לא בידי רה"מ, שר הביטחון או הרמטכ"ל אישית);
כשלון מוסדות המדינה הוא קולקטיבי.
האחריות הופכת אישית בכל מקרה פרטי כאשר המוסדות המוסמכים קובעים בו אחריות אישית לפני מעשה, בהחלטה מפורשת שאינה מותירה מקום לספקות או אי-הבנות -
זו המשמעות של האצלת סמכות ואחריות.
כל עוד לא מונתה ועדת חקירה ממלכתית ובדקה את אירועי השנים, החודשים והימים שקדמו לשבת השחורה ופרסמה מסקנות והמלצות, הציבור הבלתי-מעורב איננו מסוגל להעריך כראוי את תיפקודו של כל גורם מהשותפים לאחריות באירוע הטראומטי שעברנו.
למסקנות הוועדה עשויות להיות השלכות אופרטיביות, חוקיות ואישיות משמעותיות שיחולו גם על רשימות המועמדים והבחירות עצמן. כ"כ, עצם העובדה שאנו בעיצומה של מלחמה נותנת גם היא שאין מקום לדבר עתה על בחירות חדשות. בחירות אינן "תרגיל בהבעת שביעות רצון של האופוזיציה מהממשלה". הן הליך דמוקרטי בסיסי שמעוגן בחוק וכך יש לנהלו. רק החלטה של הכנסת להתפזר, הצבעת אי-אמון בממשלה שאיננה "קונסטרוקטיבית", או ממצאי ועדת חקירה שיחייבו זאת מצדיקים קיצור הקדנציה של כנסת וממשלה נבחרות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
