אווירה מיסטית בשירי התאומים

מן הכלים השבורים אל השיר שלא הושר

שני ספרי השירה החדשים של הרצל ובלפור חקק מתמודדים בדרכם שלהם עם הזמן. כבר בכתיבתי על ספריהם הקודמים - במאמרי "שירה מלווה היסטוריה" - ראיתי את המתח שבין הזמן ההיסטורי, עם הרצף שלו הם מזדהים, לבין הזמן המיתולוגי המשפחתי. הרצון להנחיל את העבר משולב בפרשנות מיסטית ובחיבּור למדרשים יהודיים קדומים.

אני חוזרת על דבריי מהמאמר הקודם: יש לקוות שמחקר יסודי ינסח את המאפיינים המשותפים והמיוחדים של כל אחד מתאומי-המשוררים, על-רקע השירה העברית לדורותיה.

פרק א: "סולם הכלים השבורים" מאת בלפור חקק

לא קל היה להתעמק בספר השירים החדש "סולם הכלים השבורים" על תשעת סולמותיו, ריבוי נושאיו ומורכבות שיריו. זו משימה לקלוט את השפע ולגלות את מלוא המשמעויות של השירים. שם הספר מכוון אל עולם הקבּלה: תורתו של האר"י על הבריאה ושבירת הכלים בבריאת העולם - וכן מראה הסולם בחלום יעקב, סמל מרכזי בתרבות היהודית.

כפי שמעידה כותרת הספר, וכפי שמעידים חלוקתו ומבנהו, השירים משופעים במֶטאפורות מעולם הקבּלה ומסֵפר 'הזוהר', כשמושגים כמו קליפות, ניצוצות ואותיות פורחים חוזרים בשירים (6, 236, 216, 237, 306 ועוד). השירים מחייבים בקיאות והתמצאות בעולם זה על מושגיו המורכבים. הם גם מעידים על האווירה המיסטית המפעמת בשירים רבים בספר ועל תהומות נסתרים, שלא תמיד מתגלים גם בקריאה מעמיקה.

בְּשָׁעָה שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא עוֹלָם
בִּזְמָן קָרִיב
בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲריב,
הָיוּ מִסָּבִיב לִי ניצוצות וַהֲבָרוּת
וְהָיוּ אוֹתִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עטיפה אחורית)

כפי שמעידה כותרת הספר, וכפי שמעידים חלוקתו ומבנהו, השירים משופּעים במטאפורות מעולם הקבלה ומספר הזֹהר, כשמושגים כמו 'קליפות', 'ניצוצות', 'אותיות פורחות' חוזרים בהם (236; 237 ועוד הרבה). הם מחייבים בקיאות והתמצאות בעולם זה על מושגיו המורכבים. הם גם מעידים על האווירה המיסטית המפעמת בשירים רבים בתוכו ועל "תהומות נסתרים", שלא תמיד מתגלים גם בקריאה מעמיקה.

החלום הוא אחד המוטיבים הבולטים בספר החוזרים כמעט בכל שיר: "שפת התהום / שפת החלום" (11). הוא קשור, כמובן, לסולם שנתן את שמו לַספר, שנגלה ליעקב בחלומו ובו ראה מלאכים עולים ויורדים (277; 283). מלאכים אלה קיימים גם בשירים. לצדו קיימים מוטיבים חוזרים נוספים, ביניהם מוטיב הציפור (16; 17; 18; 19; 29 ועוד) ומוטיב התיקון הנזכר בשירים רבים (16; 17; ועוד). כל אלה ואחרים מחייבים התעמקות נוספת מיוחדת בהופעתם בשירי הספר.

השירה היא אחד ממוקדי הספר המרכזיים: "השירה יסוד עולם" (288). בשירים רבים מאוד נזכרים המשורר והרגשת שליחותו (240); התחושה שיש לו תפקיד שנועד לו כמשורר. הסולם השביעי מוקדש ל"שירה" (240 - 272) וגם בשערים נוספים בספר - נושא השירה והמשורר בולטים מאד. שירים רבים מתארים איך נכתב שיר, מה הם מקורותיו, כמה הוא חשוב למשורר: "השירה היא החיים" (246); איך התקדש להיות משורר (249). השירה היא קודש קודשים (250); השירה היא בריאת העולם (251); המשורר בורא עולם (267). אי-אפשר לברוח מפני השירה, כמו יונה הנביא שניסה להימלט משליחותו (253).

השירים הם הכרח והם מפיגים את הבדידות (254). השירה מְחבּרת עם העולם (261). לעיתים באים השירים בקלות והשירה קולחת: "השירים באים אלי בהמונם" (238) ולעיתים לא כך הוא. המשורר הוא עֶבד למילים והן עושות בו כרצונן כנגד רצונו (244). המשורר נאבק עם שירתו כמו שיעקב נאבק עם המלאך (286; 287). תפיסת השירה כקודש קודשים מקרינה על שירים רבים. המשורר עובד עבודת קודש והוא ככֹהן בבית המקדש (266; 269 ועוד). השירה נובעת מתוך התפילה, אבל היא גם משמשת תחליף לתפילה (289): "כל שיר שלי - / תפילה" (312). קיים קשר הדוק בין השירה לאהבה (284).

מוקד שני בספר, שאינו נופל בחשיבותו מקודמו הוא הביוגרפיה של המשורר, קורות חייו ובמיוחד בני משפחתו: הסבים, הסבתות, ההורים. על כך מעידה גם ההקדשה בפתח הספר ל"רצף הדורות". כמה מחזורי שירים מוקדשים לכל אחת מדמויות המשפחה שהשפיעו על המשורר. הוא אסיר תודה להם, מעריך את מורשתם: "ואין אב כְּמותו" (141), "דיוקנו בשירַי" (142) השירים לאב (142-131), אלה שירים מחממי לב מתוך אהבה, הערכה והזדהות. המשורר חי את עצב המעבר של משפחתו מארץ לארץ וקשייו, "מארץ החידקל לארץ הירדן", העלייה לארץ (60, 52), את האכזבה מהצעדים הראשונים בישראל (שירי המעבּרה, 101 - 113 ועוד). אִזכּורים של תחושת ההשפלה כחוטבי עצים ושואבי מים (102) של עבודות הדחק (104) שאי אפשר בלעדיהם, אבל אהבת הארץ נשמרת למרות הכול.

חומרי ביוגרפיה אלה, המותכים בתוך השירים ובונים אותם, מוכּרים מספרי השירה הקודמים של התאומים, אבל דומה שהפעם יש להם ביטוי שירי מזוכּך ונוקב יותר. מרגש במיוחד הוא "כְּתב המלצה לאמא": (79) והשורות האלמותיות: "כשאמא שלי מתה/ התכווצו כל תולדות המין האנושי / לאשה אחת בלבד" (85). תחום חשוב נוסף המספּק את חומרי הגלם לשירים הם המקרא והמדרש. אלה חיים בלב המשורר העושה בהם כבתוך שלו, לש אותם מחדש, יוצק אותם לשירים ומעצב אותם באמצעותם. לא רק דמויותיהם של יוסף (8); יעקב (10); יונה, אלא גם מדרשי יציאת מצרים, מיתוס היהודי הנודד (9); ועוד הרבה מאד. כל המדרשים מקבלים פירוש חדש (16 ועוד).

הסופרים והמשוררים הם מקורות השראה למשורר

שמחתי לגלות שני שירי ברנר, במלאת מאה שנה לרצח ברנר (210; 211), ולצרפם לאוסף שלי, יחד עם שירי דיוקן נוספים ביניהם על ביאליק (189); אלזה לסקר שילר (190); דליה רביקוביץ (191); אהרן זכאי (192); ריה"ל (195; 196); אברהם חלפי (197); פנחס שדה (208; 209); מירי בן שמחון (212). כל אחד דורש היכּרות מעמיקה עם שירתו של בעל הדיוקן שלו מוקדש השיר; היכרות עם המשורר המדובב את עצמו באמצעותו; והיכרות עם ההקשר ההיסטורי שבו נכתב השיר.

מתוך השיר על ברנר:

בַּת קוֹל יָרְדָה אֶל אַדְמַת בֵּיתוֹ
בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ, הָעִבְרִית נַחֲלָתוֹ.
בַּת קוֹל אָמְרָה בְּיָפוֹ:
שַׁל נְעָלֶיךָ מִן הַדָּם, יוֹסֵף חַיִּים
מְשׁוֹרְרִים בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים

(סולם, עמ' 210)

מקום מיוחד בספר תופשׂים אלתרמן וזך (200 - 207). המשורר אינו מסתיר את כאב הפגיעה שפגע נתן זך באלתרמן. עם זאת באומץ וביושר הוא מעיד, שהוא "קלוע בין שתי אהבות". הכאב וההערכה הולידו את הפואמה המרשימה בנושא זה. אם כי, צריך לסייג ולומר, שאלתרמן כתב מעט מאוד על ירושלים, אם בכלל (203; 206). לאחר הערות קריאה משבּחת זו, אי-אפשר בלי שתי הערות ביקורת קטנות, שאינן פוגמות ברושם הכללי החיובי. לא אהבתי את השיר "אגרת מראש השלטון המקומי" (24) על "מדינת תל אביב". זהו שיר סטריאוטיפי, מכליל, לא אמִתי ומפַלג. מוטב היה לוֹ שלא נוצר. והערה מסוג אחר: לעיתים, נראית קבּלת השליחות השירית של המשורר מוגזמת, כגון בסיפור ההתגלות של הבעש"ט אליו והשיחה ביניהם, בעמוד האחרון החותֵם את הספר (320). כאמור, זהו ספר שירים מרשים, מגוון ומורכּב. יש בו איסוף הניצוצות, ההברות והאותיות הנשברות והרכבתם מחדש לשירים: המשורר אוסף את השברים ואת הניצוצות, זה ספר של מאמץ לתיקון "הכּלים השבורים".

וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה נִזְהַרְתִּי לִכְתֹּב עַצְמִי
וְלֹא לִכְתֹּב
כְּמוֹ הַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁקָּדְמוּ לִי
שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ פָּנַי
וְצִלִּי
וּכְכָל שֶׁכָּתַבְתִּי מִמֶּנִּי וּבִי
גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבִּי.

(סולם, עמ' 314)

פרק ב': על ספרו של הרצל חקק, "השיר שלא שרו מעולם"

צריך הרבה תעצוּמות נפש כדי להתעמק בספר השירים החדש: 'השיר שלא שרו מעולם', ובמיוחד במחזור השירים, שהספר נקרא על שמו. מחזור זה (159 ואילך) הוא גולת הכּותרת של ספר השירים, ואולי גם של כלל שירתו. אלה שירים לא פשוטים, מורכּבים שנכתבו מתוך סערת נפש, יכולת שירית עצומה ותחושת שליחוּת. חשתי מעין תחושה של שותפוּת, כשציטטה מתוך דבריי פורסמה על העטיפה האחורית של הספר, והתרגשתי לגלות את עקבותיהם של מחקרַיי על ברנר ב"מפתח" של השירים, ביניהם לשירים: 3; 21; 89. היעזרות זו במחקרַיי היא משאלתו של כל חוקר, לרבּות חוקרת. במיוחד חשובה לי ההזכּרה של הביטוי שטבעתי "משפחת הנשכָּחים", במבוא לכרך ה' של סדרת ספריי 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה' (תשע"ה), שחלחל לתוך השיר החותם, שיר 96: "מאֵרת הנשכּחים", שאני רואה בו שיר אזהרה ושיר קינה. הוא מסתיים בשאלה רטורית, שעדיין אין עליה תשובה. והתשובה הניתנת בשורה האחרונה היא הבּעת תקווה, אבל ללא בסיס של ממש שאמנם כך יהיה. מחזור השירים נע בין ייאוש לתקווה גדולה: "שמא לא שרנו את השיר מעולם" (עמ' 162).

ניסוחים אלה ורבים אחרים, מעידים על החרדה המשותפת שלנו, לגורלם ולעתידם של הלשון, הספרות והשירה העברית. חרדה זו, היא לדעתי, הכוח המרכזי שמאחורי מחזור השירים הבלתי שגרתי. אני רואה כמה וכמה תפקידים למחזור שירים מתנחשל, רוגש ואקסטטי זה, שהמשורר לא יכול היה שלא לשורר אותו. ביניהם: שיר הַלל ללשון העברית; חרדה עצומה לגורלה; שיר הַלל לספרות ולשירה העברית מתוך חרדה גדולה לגורלן; הרגשת כּורח השליחות לעשות הכל כדי לשמור עליהן (שירים 85; 86 ועוד הרבה); התייצבות בשער לנוכח משבּר הזהות העובר על החברה הישראלית.

המחזור נכתב מתוך תחושה שהלשון העברית נתונה במלחמה, מלחמת תרבות, והמשורר רואה את ייעוד חייו כמי שמחויב להגן עליה, מתוך "הנאמנות הלוחמת לתיבת הזמר". עליו לשמור על "לשון הדורות", כדי שיהיה לה הֶמשך בלשון ההווה: "היהודי החדש לא ישכּח את חובו ליהודי הישן" (שיר 87. ועוד). במחזור השירים יוצא המשורר גם נגד השירה הרזָה; נגד המרד של שלונסקי נגד ביאליק ובמיוחד של נתן זך נגד אלתרמן. יש בו שבח ללימוד של פעם, שחינכו בו על לימוד בעל-פה של התנ"ך ושל השירה, נגד ההינתקות מן השורשים, וחזרה מודגשת על כך ששירת הדורות היא נכס ולא נטל (עמ' 162). וצו ההתחבּרות בולט בשיר 54 במחזור 'השיר שלא שרו מעולם':

לִשְׁאֹב חִיּוּת, חוּט שָׁנִי, הֶמְשֵׁכִיּוּת.
רֶטֶט בֵּין שִׁנּוּי לְשָׂפָה עַתִּיקָה. יָדַע
הַלֵּב, עַם לָחַם עַל חַיָּיו, לֹא יֵעָלֵם.
שְׂפָתוֹ, רוּחוֹ, צֹפֶן יִחוּד רָחַשׁ: אֵין
לִנְתֹּץ הַשָּׂדֶה הָעַתִּיק לְמַעַן הֶחָדָשׁ.

(השיר, עמ' )

שני שירי ברנר במלאת מאה שנה לרצח ברנר (עמ' 142; 143) שבספר, שאינם מתוך המחזור 'השיר שלא הושר', מעידים על אמונה בכוח המילים; אמונה בכוח השיר, אמונה בכוח המילים לתַעד. הם תוספת נכבּדה לאוסף שירי ברנר שלי, שפורסמו לאחר שמחקרי בנושא זה בספרי 'צריבה' ובמאמרי כבר פורסמו. השיר על ברנר:

מוּל הַמִּקְדָּשׁ הַנִּבְנֶה. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יֵאוּשׁ,
מִי יַעֲנֶה. הֶחָזוֹן מְפַרְפֵּר. יָחוּשׁ, בּוֹעֵר:
לֹא תּוּכַל הַסִּפְרוּת הַחֲדָשָׁה לְתָאֵר.
הַנֶּפֶשׁ נִרְדֶּפֶת, מִי חַיֶּיהָ מִבִּפְנִים בָּא
לְעוֹרֵר. הֵן לֹא תַּסְכִּין לְעַצֵּב הִתְהַוּוּת
בְּחֶלְבָּה וּבְדָמָהּ. הָאוֹר אָבוּד. בֵּין
מַיִם לְמַיִם, וַהֲוַי הָאֻמָּה, כְּעַרְבַּיִם - - -

(השיר, עמ' )

בשער השלישי 'כתב ותולדות', הוספת שירי דיוקן לז'אנר שעסקתי בו לא מעט. ביניהם שירים על אחד העם, לאה גולדברג, עגנון, רחל, פנחס שדה וכן שירֵי דיוקן של ציירים, שיש בהם חידוש של ממש. ביניהם: ראובן רובין, נחום גוטמן, משה קסטל. בשער זה, כמו גם בקודמו: 'רוח ומקום', יש שילוב של הביוגרפיה הפרטית של המשורר, הידועה גם מספריו הקודמים, עם זו הקולקטיבית של עם ישראל כולו, בהמשך לתחושת השליחות המפעמת בו.

זו תופעה משותפת לשני ספרי השירים: המשוררים חווים את ההיסטוריה של העם כביוגרפיה אישית.

לאחר כמה הרהורי שֶבח עם קריאת השירים, אשתף גם בכמה הרהורי ביקורת. ללא ה"מפתח" אין כמעט אפשרות להעמיק בשירים ולהכיר את הארמזים הבּונים את השירים. ארמזים רבים אלה, מגבירים את החידתיות של השירים, שמשאירים את הקורא בפה פעור ולא פעם ללא כוחות נפש לפענֵח. ללא ה"מפתח" נשאלת השאלה, אם השירים עומדים ברשות עצמם, או רק בעזרתו. חלק מארמזים אלה, הם אסוציאציות פרטיות, שגם לאחר ה"מפתח" אינן משכנעות. לא כל ביטוי שכיח יש לקשור למקור שירי מסוים. הדוגמאות רבות, ואיני רוצה כאן לפרטן. ה"מפתח" פּורם את רקמת השירים, מגלה את הצד האחורי שלהם, ואת השְתי והערב של שזירתם.

יש פנים לכאן ולכאן, אם זו הדרך שעל המשורר לפָרש את עצמו. אומנם המשורר משווה ובצדק, למחקר של הרצל ובלפור חקק על מי"ב, (שירים 26; 74 ועוד), אבל במחקר הצביעו הרצל ובלפור חקק על המקורות של יוצר אחר, וכאן - הרצל מצביע על יצירתו שלו. אני חשה, שהיקף ההתמצאות הענקית בספרות העברית לדורותיה, היכולת לזכּור בעל-פה בהיקף כל כך גדול, ו"מראות-התשתית" של הילדות, שלא נשכּחו, הם, לעיתים, לא תמיד, עושר השמור לבעליו לרעתו. עם זאת, בשום אופן אין אלה "שירי תשבץ" המורכבים מפסוקים כלשונם המונחים זה ליד זה, אלא התָכה חדשה, והרכבה חדשה של שירים שחומרי הגֶלם שלהם לקוחים מספרות הדורות, ויוצרים יצירה עצמאית ומקורית, אם כי לא פעם סודית וחידתית.

תם ולא נשלם. תודה על ספר שירים מקורי ומיוחד זה שיצא מן הלב ונכנס אל הלב, לבי. השיר שהמשורר הציב בסיום (עמ' 320) אכן ראוי להיות שיר-מפתח לספר כולו, שיש בו הבעת תקווה של "בכל זאת" הברנרי: "הצד האפל יומר בצד המואר / בכח השפה [ - - -] / בכח השפה לחַלץ לחן הכְּבר / מן הקֶבר. [ - - -] / כל עוד השיר / חותֵר, דולֵק. אפשר לתַקן".

וְהַצַּו: בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר, זְמַנֵּי נְשָׁמָה.
לְהֵאָחֵז בַּלּוּחַ הַצָּף. בְּלִימָה. הָרַחַשׁ
נִשְׁבָּה בְּעִתּוֹ. מוֹרֶשֶׁת בֵּיתוֹ, מִי
יָעִיד בָּהּ. תִּזְעַק הָאֶבֶן מִשִּׁיר.
מִלִּבָּהּ. תְּהוֹם וְאֵימָה. שׁוּרָה
וְגִמְגּוּם. זוֹ רְעִידַת אֲדָמָה.

(מתוך: השיר שלא שרו מעולם)