המלחמה כנורמה בחברה המודרנית

אם לשפוט על סמך דעת יחיד של אלבר קאמי בספרו "הדֶֶֶבֶר", שנכתב על-רקע מלחמת העולם השנייה, אדם החי בעידן המודרני יעדיף לראות את המלחמה כנורמה או מנהג מקובל, על פני הטחת ביקורת גלויה היורדת לפרטים כגון: מוסריות המלחמה. את האמירה הזאת קאמי פיתח באמצעות סיפור על התפשטות מגפת דֶֶֶבֶר בעיר מודרנית קטנה ונידחת.

בהדֶֶֶבֶר, קאמי מעלה הגיגים כאלו ואחרים על טבע החברה בעידן המודרני, כשהוא שם בפיהם של גיבורי הספר מילים וגוזר מהן תיאוריות פילוסופיות.

העלילה עצמה מתרחשת באלג'יריה - באוראן, עיר מסחר מודרנית, קטנה, נטולת ייחוד. על-רקע ההתמודדות עם מגפת הדֶֶֶבֶר שפשטה בעיר, היו מי שבחנו את האל - האם משם תבוא ישועתם. אחרים בחנו את טבע האדם בכלל, או נפש אהובה ספציפית כמו, ידיד, אישה, ילד.

את הסיפור ניתן לקרא גם כמשל על המצב הקיומי של האדם המודרני.
אדם צעיר אחד, שאביו היה התובע במשפט על עבירה שדינה מוות, נכח לראשונה בחייו בהליך משפטי, כשאביו, כתובע משפטי, עטה גלימה אדומה. כלומר, הציג חזות שונה מהדמות האבהית המוכרת לבנו הצעיר. "הבנתי שהוא תובע את מותו של האיש בשמה של החברה, ושהוא תובע אפילו שישספו את גרונו", אמר הצעיר. בגילו וכבנו של התובע, הבחור היה מזועזע. הוא הכיר את אביו כאדם נוח ורגיש. אבל מאותו היום שבו ראה ושמע את אביו בבית המשפט, הבן הצעיר החל לחקור ולהתעניין בעונש מוות. הוא פיתח שאיפה "לא להיות נגוע בדֶֶֶבֶר". דֶֶֶבֶר, כמטאפורה למצב הקיומי של האדם בעידן המודרני.

הצעיר היה אז בן 18 וחסר ניסיון חיים. הוא סבר לתומו שאם החברה המודרנית שבתוכה הוא חי מבוססת על עונש מוות, אזי כל מי שנאבק במנהג המקובל בחברה, משול לאדם הנלחם ברצח. כדי לברר זאת לעומק, הוא החליט לצאת לדרך כשהוא נודד ממדינה למדינה. המסקנה הייתה אחת - בחברה המודרנית עונש מוות ומתים נחוצים, כדי להקים עולם שבו איש לא ייהרג עוד.

בנדודיו הוא ניהל שיח ושיג עם אנשים שפגש בדרך. וכך הצעיר הבין שמה שחשב בתחילה אינו כל האמת. בהוצאה להורג, בין אם על-ידי כיתת יורים [או בשדה הקרב], המוציאים להורג נעמדים במרחק של כמטר וחצי מהנידון. שכן, הפגיעה במטרה חייבת להיות מדויקת: הלב, או איבר חיוני אחר. דבר זה ידוע. אבל לא מקובל להיכנס לפרטים נוספים.

לאחר שנחשף אישית לפרטים ולנסיבות, הוא הצעיר סבור היה שהרוב יסכימו שמוות בירייה הוא נגע חברתי. ולא היא. התברר לו, כך הוא טוען, ש"באופן עקיף הסכמתי למותם של אלפי אנשים, ואפילו גרמתי למותם בתמיכה שתמכתי בׇּפעולות ובׇּעקרונות שמותם התחייב מהם." ומה הם אותם עקרונות? - "צריך לחשוב על מה שמונח על כפות המאזניים"; על "אילוצים"; על "כוח עליון"... אבל רגע אחד, אם נקבל את הטיעונים של "אילוצים" או "כוח עליון", ונשאיר לבעלי הסמכות הבלעדית לגזור עונשי מוות, יוצא שאנו מצדיקים אותם.

מסתבר שההיסטוריה הוכיחה תובנה זאת כנכונה - רוב המדינות המודרניות, העמים ולוחמי טרור, מתחרים אלו באלו, מי יהרוג יותר. וכך מסכם אותו צעיר: "כולם הותקפו שיגעון רצח ולא יכולים לנהוג אחרת. אפילו אלה שטובים מאחרים לא יכולים להימנע מלהרוג או להניח להרוג, מפני שככה מחייב ההיגיון שעל פיו הם חיים. המשכתי להתבייש, התברר לי שכולנו נגועים בדֶֶֶבֶר, ואיבדתי את השלום והשלווה שלי." לקריאה נוספת: דילמות של מלחמה.