אבי (1945-1941)

ביום 16.4.15 כתבתי על אימי בתקופה שבכותרת. הדברים שהעליתי על אימי ז"ל רלוונטיים ליום השואה. הדברים שאני מבקש להעלות על אבי ז"ל נכונים ונוגעים דווקא ליום העצמאות של המדינה, למרות שהתרחשו הרחק בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה.

אבי נולד בבלרוס שבברית המועצות. כבר בגיל שלוש התייתם מהוריו והתגלגל מבית יתומים אחד למשנהו. ילד שגדל בלי יד מלטפת של אם וללא אב שאותו לא הכיר מעולם. תיקצר היריעה לספר את סיפורו טרם ימי המלחמה, ואולי הדברים יעלו על-ידי בהזדמנות אחרת.

בחודש יוני 1941 פלשו הגרמנים לבריה"מ. בין היתר כוונו הגרמנים בפלישה והכיבוש למדינת הענק הסובייטית, גם לאוקראינה ולבלרוס מטעמים תועלתניים. כוונות הגרמנים כבר בראשית הפלישה היו ברורות, השמדה והכחדה של יהודים, קומוניסטים, צוענים ואחרים. בפרוץ המלחמה אבי היה נשוי ואב לילד כבן כשנה. אבי שצויין כקומוניסט ברשומות הפנימיות של בלרוס (אחרת לא הייתה לו תקומה) הבין כי אם חלילה יפול בידי הגרמנים, גורלו נחרץ לשבט. בנסיבות אלה נס אבי לכיוון הפוך מהתקדמות הצבא הגרמני, מחשש ליפול בידיהם. בעודו נוהג בעגלה רתומה לסוס ועימו אשתו הראשונה ובנו הפעוט בן השנה, עצרו אותו פרטיזנים בדרכו. את חלקם הכיר. אלה ללא כחל וסרק ביקשוהו בתקיפות לרדת מהעגלה הרתומה ולחבור אליהם לאלתר להילחם באויב הגרמני. אבי הותיר בלית ברירה את משפחתו מאחור ו"גויס" חיש למאמץ המלחמתי. לאחר מספר אימוני נשק הפך אבי לפרטיזן לוחם מן המניין. יחידת הפרטיזנים אליה השתייך אבי, עיקר פעילותם הייתה במארבים ביערות ליחידות צבא גרמניות וירי על-מנת לפגוע בחיילי האויב. לוחמת הגרילה של הפרטיזנים הניבה מידי פעם הצלחות לא מבוטלות והיוו מטרד לגרמנים. הצבא הגרמני היה מצוייד היטב לעומת יחידת הפרטיזנים אליה השתייך אבי. לעיתים חסרו כדורים לרובה והלבוש לקה בחסר בעיקר לנוכח הקור המקפיא בחורף. משצלחה התקפת פתע של הפרטיזנים על יחידה גרמנית והללו נסוגה, היו הפרטיזנים עטים על החיילים הגרמנים ההרוגים ונוטלים מהם את מגפיהם ומעיליהם החמים. אבי סיפר כי לולי נטל מגפיים ומעיל חם של חלל גרמני לא היה שורד את החורף הקר.

הפרטיזנים נעו ללא הרף ממקום למקום שכן חיילי צבא האויב תרו אחריהם כל העת. האויב הסתייע במלשינים, ולפיכך תנועת הפרטיזנים הייתה תכופה, קבועה ואינטנסיבית. פרטיזן שנתפס, אחת דינו, ירי במקום וקבורה בשלג. באחת ההתקפות נפל אבי בשבי הגרמנים שביקשו לחקרו ולהוציאו להורג. סופת שלגים שהתרחשה לפתע, סייעה לאבי לחמוק ולהימלט בעור שיניו מהגרמנים ולשוב לחבריו הפרטיזנים.

בכך לא תמו תלאות אבי. בקרב עמיתיו הלוחמים היו מספר רב של אוקראינים ובלרוסים אנטישמיים, שנהגו לחרף ולגדף את היהודים כל העת. לדידם כל הצרות שפקדו את רוסיה היו בעטיים של היהודים. אבי הסתיר תחילה את היותו יהודי, אולם כשהתגלה מוצאו, הפכו חייו לגיהנום. ביום נלחם מול הגרמנים ובלילה נאלץ לישון כשעינו פקוחה מחשש שיחוסל בידי אחד מ"חבריו לנשק". כך התנהלו חייו של אבי. נים לא נים, בצל קור מקפיא וסכנת חיים כדבר שבשגרה. באחד הלילות התגנב אליו אוקראיני עם סכין שלופה לשספו. אבי נאלץ להגן על עצמו וירה באוקראיני למוות. הוא נעצר במקום ונשקו נלקח ממנו. נאמר לו שיעמוד לדין בפני מפקדו למחרת בבוקר. כשעל שפתיו שגורה תפילת שמע ישראל המתין אבי לגורלו, שאחד הוא, הוצאה להורג. כך ארע כחודש קודם כן לפרטיזן יהודי אחר שהגן על חייו. המפקד דן אותו למיתה. גזר הדין בוצע בבוקר וגופתו של ההרוג הושלכה לשלג ללא קבורה ראויה. אבי המתין בציפייה דרוכה להעמדה לדין, שמשום מה התמהמהה. שבועיים ימים ציפה להעמדה לדין, אולם דבר לא ארע.

בתום התקופה הוזמן למפקדו, שהודיעו כי בשל מחסור בלוחמים, יקבל חזרה את נשקו וילחם שכם אחד עם חבריו עד שיעמוד לדין. המפקד רמז כי גורלו לא יהיה שונה מגורלו של "יענקל" אותו יהודי שדינו נגזר קודם לכן למיתה. הזמן חלף והעמדה לדין אין. בדיעבד, הדברים התבררו שנה מאוחר יותר, המפקד שנפל בקרב מול הגרמנים היה יהודי שהסתיר את יהדותו. כיהודי חס על חיי אבי.

אבי שנפטר בגיל תשעים ושלוש, עד יומו האחרון, לא חדל להזכיר את מפקדו שהציל את חייו, מתוך תחושת הזדהות של לב יהודי פועם. ייתכן, מאחר שאבי שהיה לוחם עז נפש ואמיץ במהלך הלחימה האינטנסיבית בגרמנים, זכה לאמפתיה של מפקדו ולהיחלץ בשלום מהרג אותו אוקראיני. במהלך הקרבות, משהחל הצבא האדום להדוף את הגרמנים לאחור, חברו הפרטיזנים לצבא והפכו לחלק ממנו. בזכות הצטיינותו בקרבות במדי הפרטיזנים, הוענקה לאבי דרגת קצונה בצבא האדום והפך למפקד פלוגה. גם כאן לא חסרו הערות אנטישמיות כלפיו מצד קצינים רוסים, אולם לא היה נתון בסכנת חיים מיידית כפי שהיה נתון בה בתקופת היותו פרטיזן.

באחת הקרבות כמפקד פלוגה, הציל אבי את חייו של קצין רוסי ועל כך הוענקה לו מדליה שהוטבעה על מתכת קשיחה שנקראה "אות גבורה במהלך קרב עם האויב", אותה ענד אבי בגאווה על חזהו. יד המקרה ובקרב נוסף מאוחר יותר בעודו עונד על חזהו את המדליה, התפוצץ רימון שהושלך לעבר הכוח שפיקודו, ואחד הרסיסים פגע במדליה שענד. לולי המדליה על חזהו היה מקפח אבי את חייו בקרב. אבי שמר על המדליה שהתעקמה מהרסיס, עד יומו האחרון ומסרו לי למשמרת. אלה חלק מהדברים שאבי סיפר לי במרוצת השנים. תדיר ישבתי פעור פה מקשיב לסיפוריו למאורעות דאז ותוהה הכיצד הצליח לשרוד את כל אלה ולהיוותר בחיים. ביום פטירתו בחודש אפריל 2004 כשספדתי לו סיימתי את דברי ב"תנוח בשלום אבא גיבור". הלא כן, לנוכח הדברים שתוארו! דמעה בגרוני ובזווית עיני בעודי שב ומשחזר את הדברים.

לא ניתן לסיים רשימה זו ללא הדברים להלן. כששב אבי בתום המלחמה לעיר מגוריו בבלרוס, נמסר לו כי איבד את אשתו ובנו בן השנה. אבי עזב את עיר מגוריו ונסע לליטא שם פגש את אימי ונישא לה בטקס יהודי. לאחר כשנה נולד אחי הבכור. למרבה האירוניה והגורל המתעתע בחלוף כשנה או יותר, לפתע פתאום קיבל בשורה שאשתו הראשונה ובנו נותרו בחיים וממתינים לשובו. אבי חש שעולמו חרב עליו. היה עליו לבחור בין אשתו הראשונה לבין אימי. והרי הדת היהודית אוסרת להינשא לשתי נשים. אבי בחר באימי ועלה עימה ארצה.

כפי שציינתי ברישא של דברי, אבי היה לוחם בנאצים וכך אזכור אותו כל חיי. כפרטיזן לחם ביערות ובדרכים בקרבות פנים אל פנים מול האויב וגם אח"כ שהתגייס לצבא האדום, עד לניצחון הגדול, בו הובסה גרמניה ללא תנאי. מוראות השואה פסחו על אבי, ומלחמתו הייתה תחת כובע של חייל, פרטיזן וגיבור מלחמה. לא כפליט שואה!!

מלחמתו של אבי ושל יהודים רבים אחרים בגבורה בנאצים טרם הכרזת המדינה, היוו נדבך להקמת המדינה והכרזתה שכזאת. גיבורים אלה רובם נותרו אלמונים שמקום קבורתם לא נודע, מהווים חלק מדור התקומה.

בפרוס יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, יש לזכור גם את אלה ואבי ביניהם.