נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, הציג בפני אזרחי ישראל תמונת-מצב דמוגרפית מעניינת שלפיה מבנה המדינה שונה מכפי שהוא נתפס בעיני העולם. לפי התיאוריה הנשיאותית הזו ישראל מתקרבת למצב בו קיימים בה ארבעה "שבטים" כמעט שווים בגודלם - יהודים חילונים, ערבים, חרדים ודתיים-לאומיים. לטענתו של הנשיא, במדינת ישראל "אין עוד רוב (דמוגרפי) ברור אחד ואין מיעוטים ברורים". לדעת הנשיא ריבלין, ארבעת ה"שבטים" האלה הולכים ומתקרבים זה לזה בגודלם וכבר בעתיד הקרוב יחייבו התבוננות שונה על מהותה של החברה הישראלית. אומנם נכון שאין בישראל רוב יהודי ברור כמו המצב שהיה בשנות ה-90' כאשר החברה הישראלית הייתה מורכבת מרוב ממלכתי-ציוני גדול ברור ומוצק, שלצדו שלושה מיעוטים: דתי-לאומי, ערבי וחרדי, אבל מאז המציאות השתנתה בתכלית.
הרעיון הנשיאותי מעניין אך ריבלין טועה טעות יסודית גם בפירוט החשבון וגם בהבנה המהותית של המציאות שהתהוותה כאן מאז מלחמת ששת הימים. במדינת ישראל קיימים כיום לפחות עשרה מיעוטים, שאין להם כמעט מכנה משותף אחד. אין להם שפה משותפת, אין להם אתוס היסטורי משותף, אין להם המנון אחד, אין להם דגל משותף, אין להם הזדהות לאומית אחת, אין להם סמלים יהודיים זהים, פחות ממחצית מהמיעוטים האלה משרתים בצה"ל שמזמן כבר איננו "כור ההיתוך" של החברה הישראלית. אפשר לומר במפורש, כי ישראל הפכה ממדינה יהודית למדינת כל מיעוטיה.
ואלה מרכיביה הדמוגרפיים האמיתיים של המדינה יוצאת הדופן הזו שמעמדה הלאומי הולך ומתערער:
- הקבוצה הגדולה במגזר החילוני היא של יהודים תומכי ימין אשר תהום עמוקה של שנאה ובוז פעורה ביניהם. לבין אחיהם מן השמאל.
- יהודים חילונים שחלקם הקטן יחסית נחשבים לשמאל-מרכז התומך בהפסקת הקיפוח ובמתן זכויות שוות לערבים תושבי המדינה.
- ערבים מוסלמים המזדהים ברובם עם בני העם הפלשתיני, מוחמד הוא נביאם, חרמש הסהר הוא סמל לאמונתם, ומכה היא עיר הקודש שלהם. בנוסף הם תובעים לממש את "זכות השיבה" ל"פלשתין הכבושה" של כל פליטי 1948 וצאצאיהם.
- ערבים נוצרים שהצלב הוא סמל אמונתם והאפיפיור הוא נציגו עלי אדמות של משיחם ישוע הנוצרי.
- בדואים החיים בהמוניהם בנגב ובגליל שלא כולם מזדהים בהכרח עם הפלשתינים ושאמונתם היחידה קשורה בהיותם נוודים בדואים.
- הדרוזים החיים בכרמל וברמת הגולן שדתם שונה מכל הדתות האחרות ונאמנותם נתונה למדינה שבה הם מתגוררים (ישראל בכרמל) ולסוריה (ברמת הגולן).
- החרדים הלא-ציוניים שאינם מכירים בדגל המדינה, בהמנונה ובסמליה. שרואים את עצמם כמי שחיים אך ורק על-פי דיני התורה ומסרבים לשרת בצה"ל.
- הדתיים-לאומיים הרואים את עצמם כחלק של המדינה ונושאים בכל חובותיה וגם שומרים על אמונתם ועל זכותם להתגורר בכל חלקי נחלת אבות, גם מעברו המזרחי של הקו הירוק.
- החרדים הקיצוניים המתגוררים במאה שערים שכלל אינם מכירים ביישות של המדינה הציונית.
- ואסור לשכוח את המיעוט הלא-קטן של עולים מחבר העמים הרואים את עצמם כישראלים לכל דבר, אך מבחינת האמונה הדתית הם נוצרים או חסרי אמונה ואף נחשבים ככאלה בעיני הממסד היהודי.
הנשיא ריבלין מאמין, כפי שהסביר בכנס הרצליה, כי "אם חפצי חיים אנחנו, אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו, הרי אנו נדרשים להישיר מבט אמיץ אל המציאות הדמוגרפית, מתוך מחויבות עמוקה למצוא, יחד, תשובות לשאלות, ומתוך נכונות לשרטט, יחד, חזון משותף, של תקווה ישראלית".
למרבה הצער, חזונו של הנשיא ריבלין לא יכול להתממש בדרך של דו-שיח והבנה. ניגודי האינטרסים, האמונות והדעות גדולים מדי. הדרך הנכונה לאחדות היא מציאת פתרונות יצירתיים. אחד ממנהיגי ישראלי שניסה את הדרך הזו היה ראש הממשלה
אריאל שרון שאך לפני עשור הורה לפנות את תושבי חבל קטיף מבתיהם, מאדמתם, מבתי הכנסת שלהם, מפרנסתם. אולי שרון פעל בדרכו זו מתוך אמונה עמוקה באלוהי המלחמה, כאשר הניח כי תושבי עוטף עזה ייצאו למלחמה על הבית, כפי שרבים האמינו באותם ימים. רק מלחמה הייתה בעיניו, ככל הנראה, הנתיב הנכון ליצירת מציאות חדשה. אבל גם שרון טעה. מי שהוביל באותם ימים את הפינוי ידע לבחור את הנתיב הנכון להסכמה שתמנע שפיכות דמים ומלחמת אחים.
אולי גם הפעם, נוכח סכנת ההתפרקות המאיימת על קיומנו כיישות מדינתית הומוגנית, תיאלץ ישראל לאתר, ממש כאילו במעשה נסים לאומי, את האדם המתאים שימצא את הדרך הטובה ביותר לשילוב הכוחות של כל הניגודים, כדי שישראל תהפוך להיות מדינת כל שבטיה המאוחדים, ולא מדינת כל מיעוטיה הקרועים שהדרך היחידה שבה היא מתקדמת - דרך העימותים הפנימיים והשנאות, הדרך של יד איש באחיו - היא צעידה עיוורת אל תהום האובדן הלאומי. כדי להיחלץ מן הסכנה הקיומית הזו אנחנו לא זקוקים למשיח-מושיע. אנחנו זקוקים רק למורה-דרך שפוי שיהיה מסוגל ונחוש להציל אותנו ממה שאנו מעוללים לעצמנו.
