שורות אלה נכתבות ביום השנה להירצחו של השומר היהודי אלכסנדר זייד, ב-11 ביולי 1938, י"ב בתמוז תרצ"ח, בדיוק לפני 77 שנים. אלכסנדר זייד נרצח לפני קום מדינת ישראל, וממילא גם לפני שהמושגים "הקו הירוק", "הכיבוש", "השטחים", "הגדה המערבית" ו"העם הפלשתיני" הומצאו ונכנסו לשיח הציבור והתקשורתי כאילו שם מקומם. אלכסנדר זייד נרצח רק בגלל היותו מתנחל יהודי בארץ ישראל, ואפילו שמקום מגוריו ופעילותו היו בצד "הנכון" של "הקו הירוק". "אדמה אדמתי" הוא שירם הידוע של אלכסנדר פן ו
מרדכי זעירא לזכרו של אלכסנדר זייד, ובו התייחסות לאדמות שייח' אבריק וחרתיה, שעליהן יושבות היום ההתנחלויות טבעון, אלונים ושער העמקים.
25 שנים לפניו, ב-22 בנובמבר 1913, כ"ב בחשוון תרע"ד, נרצח משה ברסקי, מתנחל יהודי מהתנחלות דגניה, בצד "הנכון" של "הקו הירוק" שטרם נוצר. עובדה זו לא עזרה לו מול מי שרצח אותו בשל היותו יהודי. הוא נרצח בשעה שהביא תרופות לשמואל דיין החולה, מתנחל בדגניה. מאוחר יותר קרא שמואל דיין לבנו הבכור, משה דיין, על שמו של אותו קורבן יהודי.
כעבור כ-40 שנים, משה דיין אמר מול שערי עזה בנאום ההספד המפורסם שלו על קברו של רועי רוטברג ב-1956, ערב מבצע קדש, ובטרם היו "כיבוש" ו"שטחים": "הן אנו יודעים כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב מזומנים וערוכים. דור התנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ולבנות בית". ההבדל הוא שאז, ב-1956, היו אופוזיציה אחראית וראייה משותפת של מטרת הציונות: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל.
משה ברסקי ואלכסנדר זייד הם רק שתי דוגמאות לרצח יהודים בידי ערבים, ללא קשר ל"כיבוש" שכביכול נותן הכשר לרצח יהודים. בשבועות האחרונים נוספו עוד שני קורבנות יהודיים לשרשרת הרציחות בידי "לוחמי החופש" של "העם הפלשתיני": דני גונן שנרצח ליד טלמון ומלאכי רוזנפלד שנרצח ליד שבות רחל, שניהם מאותה סיבה עתיקת יומין - היותם יהודים בארץ ישראל.
