צר לי עליך, אדוני הנשיא. צר לי שהתאכזבת. צר לי שמאיימים עליך, צר לי שהאספסוף המוסת קם לנוכח עמדתך האנושית של גינוי רצח באשר הוא רצח. צר לי אדוני שחלומותיך הפכו לחיזיון תעתועים במציאות האלימה והלא נורמלית של ישראל. צר לי אדוני הנשיא, שעמל חייך הפוליטיים ירד לטמיון באחת, עת ראית לנגד עיניך המשתאות יהודים לוקחים את החוק לידיהם ומבצעים שפטים באחרים. ודאי שכל אדם נורמלי היה נחרד ברצח יהודי על-ידי יהודי רק בגלל דעות אחרות, כפי שאתה נחרדת, אך צר לי אדוני הנשיא, טעית כשסברת שהרוב עמך.
צר לי אדוני הנשיא, צר לי מאוד ש"נבואות זעם" שנשמעו כאשר ראש ממשלה בישראל נרצח בישראל בידי יהודי, הארץ לא געשה ולא נרעדה אלא למראית עין בלבד. צר לי מאוד אדוני הנשיא שזה עתה הרגשת ודאי מה שרבין הרגיש כאשר ראה לנגד עיניו תמונותיו במיטב הלבוש הנאצי. לא, לא צוררים זרים, גויים אנטישמים וצמאי דם יהודי עשו זאת, אלא אלה מבני עמך, בשר מבשרו של העם היהודי.
אוי, אדוני הנשיא, במבט לאחור, אל אותו יום מר ונמהר בו רצח בן בליעל את רבין, אנא תיזכר בשמחה שאחזה במקומות שונים בארץ הקודש. תיזכר אדוני הנשיא כמה הסברים מלומדים לכאורה לא הושמעו על-ידי המסיתים והמדיחים לרצח שמא ידם אינה במעל, ושבדמוקרטיה מותר לומר הכל, ו
חופש הביטוי אסור שיוגבל, ודאי חרות ההפגנה וההתארגנות. כי מאחורי אלה הסתתרה האמת כולה: לא העם התאבל על רצח רבין. לא העם ביכה את לכתו. לא העם התקומם נגד המעשה הנפשע. לא ולא. רק חלק מן העם. רק אלה הרוצים לחיות במדינתם כבני חורין אמיתיים, כמוך אדוני הנשיא, הרואים במוסדות המדינה מוסדות לגיטימיים, המכבדים חוק וסדר, המכבדים את כללי הדמוקרטיה. רק אלה, כן אדוני הנשיא, רק אלה התאבלו, ולדאבון הלב הם לא היו הרוב. כי הנה, אדוני הנשיא, כל אלה שקמו אז כדי לכלות את רבין שוב מרימים כיום את ראשם, בגאווה ולא בהסתר, בגאון ולא בבושת פנים.
אז, בימים הנוראים ההם, כשההסתה הגיעה לממדים מפלצתיים, היו שזלזלו בכל הזהרה, בכל בקשה להפסיק, ולא זו בלבד שלא נחו לרגע אלא ידם הייתה על העליונה. רבבות-רבבות הסתדרו בשורות ודיקלמו את הנוראות שבסיסמאות, ובראשם צעדו מנהיגים פוליטיים ורוחניים בישראל ופיהם נמלא זוהמה. ידם של המזהירים הייתה על התחתונה. ידם של המסיתים הייתה על העליונה.
נבלה גדולה בטוחני שהעובדה שלא רק אתה, אדוני הנשיא, הפכת למטרה לחיצים המורעלים של המתלהמים וחורשי המזימות, אלא גם ראש הממשלה, שר הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה, אינה מנחמת. בטוחני שההפך הוא הנכון: אש צורבת את גופך. זו המציאות הישראלית, אדוני הנשיא, מציאות שבה כל היוצרות התבלבלו, החוק הפך למשיסה כשאינו מוצא חן בעיני מאן דהוא. לישראל קמו פטרונים מטעם עצמם היודעים מה טוב לאדם ומה רע מבלי שהתבקשו לכך. שפת הקודש הפכה לשפת רחוב, לשפת שיסוי והתלהמות, לשפה של איומים וניבולים. הסובלנות כלפי האחר הפכה למילה המקשטת רק את מילוני השפה העברית. 'ואהבת לרעך כמוך' הפכה סיסמה ריקה מכל תוכן. 'כל ישראל חברים' אין לה על מה להסתמך.
פעם, כשכולם היו יותר צעירים, ידענו לדקלם את האימרה של לכידות בעת משבר, בעת מלחמה. אוי כמה העלינו את צה"ל על ראש שמחתנו, כמה התגאינו שהוא צבא העם. ואל מול עינינו המשתאות, חיילי צה"ל ומפקדיו הפכו ל"נאצים", מטרות נייחות לגידופים, קללות, זריקת ביצים וחפצים אחרים. בני עמנו, אדוני הנשיא, קוראים לחיילי צה"ל להפר פקודה לגיטימית. הישנה נבלה יותר גדולה? הייתכן שזהו הביטוי לליכוד בעת צרה? זו האות וזו הדוגמה למדינה דמוקרטית?
הישמר לנפשך אדוני הנשיא, הרכבת יצאה מזמן מתחנתה. הקרע בעם עמוק והוא מזכיר ימים עברו, ימים שלפני חורבן הבית. לא בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש אלא בגלל מלחמת אחים עקובה מדם. אלה שלחו יד באלה. הכל או לא כלום. לא היו פשרות, לא הייתה הידברות, לא הייתה מנהיגות. העם נגרר אחר הקיצוניים המודרכים על-ידי אמונות וחזיונות, אז והיום.
אני דואג לשלומך, אדוני הנשיא. אני מבכה את המציאות שבה לא מחבלים ערבים שפלים עלולים לשלוח יד בחייך אלא יהודים "כשרים". אני מזדהה עם כאבך העמוק. אני מצטרף לדאגותיך. אני חלוק עליך בנושאים רבים. דעותינו אינן זהות, וטוב שכך. אך מתוך אהבה אליך ואל רבים אחרים, אני קורא לך, אדוני הנשיא, אנא הישמר. הישמר היטב.
