"ישראל לא מותירה לנו ברירה, ולא נישאר היחידים שמחויבים להסכמים. אנחנו לא מחויבים מצדנו, כל עוד ישראל לא מחויבת מצדה" - מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלשתינית, בחלק מנאומו לפני עצרת האו"ם.
את ההשלכות שיתכנו מהאיום המרכזי של יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), כנראה שבלשכתו של ראש הממשלה נתניהו, לא לקחו ברצינות יתרה, או שמא אף בזלזול.
האם באמת אפשר לקרוא "צירוף מקרים", לכך שעוד באותו ערב הנאום של נתניהו באו"ם, התרחש רצח פיזי נפשי חורץ גורלות, מתועב ואכזרי, של הורי בני משפחת הנקין ז"ל?
האם גל הטרור של פיגועי הדקירה, בתקופה שבה אמירה מפורשת בסגנון, 'אנחנו מרימים ידיים מדיפלומטיה, במילא היא כבר לא רלוונטית לנוכח המצב', היא משהו שעם כל הצער והכאב שבדבר, אמור להפתיע? - ובכן, כנראה שלא.
ברשות הפלשתינית, יכולים למנוע ביתר שאת וקצת מאמץ את ההסתה נגד ישראל. ישנה אפשרות בכוחות משולבים של מנגנוני הביטחון הפלשתינים יחד עם צה"ל, לגרום להרגעת ההסלמה באזור.
השאלה הנשאלת, היא מצידם של מנהיגי הרשות ובראשם מחמוד עבאס, היא האם הסטטוס-קוו הקיים ושקט ביטחוני-יחסי, יכולים לתרום לאינטרס הפלשתיני?
יתכן שאולי באמת ישנם 'יחודי סגולה' בהנהגת הרשות, שמעוניינים כבר להגיע לפתרון על בסיס שתי המדינות!? העניין הוא, שכפי הנראה הם אינם משפיעים על הלך הרוח הפלשתיני, אם בכלל.
בהתאם לנאמנות הכללית שבעקרונות 'האמנה הלאומית הפלשתינית', נראה שהמטרה המרכזית של הנהגת הפלשתינים הכוללת הן את הרשות והן את תנועת חמאס והן ארגון הג'יהאד האיסלאמי, היא פשוטו וכמשמעו למשוך את הזמן ככל שניתן, להקצין את השלילה הנוגעת לאמונה בישראל בפתרון שתי המדינות, ובכלל ליצור יאוש הקשור לפתרון מדיני כלשהו מצד האוכלוסייה הישראלית.
בהתאם לזאת, עושה רושם שהעולם בכלל, ובפרט מדינות המערב והמעצמות, עייפות ואדישות לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כל הניסיונות החוזרים ונשנים לפתור את הסכסוך הארוך, מייגע ומתמשך הזה, נכשלו עד כה ומלבד ניהול אוטונומי-פלשתיני שהושג דרך הסכמי אוסלו, לא חלה שום התקדמות לפתרון המשחרר את מדינת ישראל מאחריותה על הפלשתינים, ומנפץ את חלומם של הפלשתינים עצמם למדינה פלשתינית אחת מהים לירדן.
מעצמות העולם המערבי, וכמו-כן מדינות חצי האי ערב, נושאות בתקופה זו עניין ודאגה לנושאים המצריכים את הטיפול הדחוף במלחמה מול דאעש, ובפתרון למלחמת האזרחים הארוכה בסוריה.
גורמים אלו יוצרים השפעה, בעיקר אצל הנוער הפלשתיני.
זריעת היאוש מצדם של כל הגורמים, גרמו לכך שלדור הצעירים ובעיקר לנוער הפלשתיני המושפע מכך, הקציר הוא חלק מהסימפטומים של 'האביב הערבי', ועקב כך מכאן הדרך קצרה ליטול חלק ממסע המוביל לפיגועי דקירה ורצח יהודים בשטחי יו"ש, ובתחומי 'הקו הירוק'.
עיקרי "מנפיסט הנוער הפלשתיני בעזה", שכפי הנראה נכתב כבר בשנת 2010, על-ידי ארגון נוער פלשתיני בשם "שארק" ושנמצא בכלל באיו"ש, כולל בתוכו תוכן המביע סלידה עצומה להתנהלותם של תנועת חמאס, ישראל, תנועת פתח, האו"ם, ארגון אונרא, וארה"ב.
לטענתם, נמאס להם מכל וכל אלו.
נמאס להם מהכיבוש המתמשך, נמאס להם מהפרות זכויות אדם, נמאס להם להיות כלואים על-ידי ישראל, מוכים ונרצחים על-ידי חמאס, נגזלים על-ידי הפתח, ומתוסכלים מאדישות הקהילה הבינלאומית.
נכתב כי הנוער הפלשתיני נמצא במצב מתסכל מאוד, מצב היוצר יאוש גדול מדי. יאוש הגורם להם להרגיש כלואים בין גורמים, המנהלים את חייהם בצורה שאינה נותנת להם תקווה לחיים.
עוד מצוין במניפיסט, כי בשנים האחרונות תנועת חמאס עשתה ככל שביכולתה, לשלוט במחשבות, בהתנהגות ובשאיפות של הנוער הפלשתיני, וישראל עשתה ככל שביכולתה ל"מחוק" את הנוער הפלשתיני מעל פני האדמה. מבחינתם, נראה שלאיש לא איכפת ממה שקורה עם חייהם.
מבחינתם לאור כל מה שקורה לנוער הפלשתיני, ישנה תחושה כללית של פחד מהחיים עצמם.
על-פי המניפיסט, רצונם מסתכם בשלושה דברים עיקרים:
נרמז במניפיסט, כי מבחינתם של חברי התנועה, כל פעולה עצמתית שלא תאפשר הסכמה בשתיקה, או הפגנת אדישות תתקבל כחלק לגיטימי מהמאבק לשחרור.
עוד נכתב, כי למרות כל התנגדות שבהם יתקלו, הנוער הפלשתיני יעבוד יומם וליל בכדי לשנות את תנאי חייהם הבלתי נסבלים עד לשחרור המיוחל.
אם בוחנים את הנקודות העולות מעיקרי המניפיסט, אין הוכחה כלשהי לעידוד הטרור אצל הנוער הפלשתיני. אך ישנם רמזים עבים, להצדקה לגיטימית בכל פעולה שהיא.
למרות ששום פעולת טרור כלשהי אינה מוצדקת, ואף כל פעולה שכזו גורמת יותר נזק לעם הפלשתיני בכלל, ולנוער הפלשתיני בפרט ומתנגש חזיתית ברצונם, המניפיסט מציג מציאות מורכבת וקשה מאוד. מציאות זו בנוסף להסתה אינטנסיבית, ככל הנראה היא תולדה של פיגועי הדקירה.
אם לוקחים בחשבון את ממוצע הגיל פחות או יותר של המחבלים הדוקרים, מגיעים לכך שאכן מדובר בגיל נוער. אפשר לקרוא לזה טרור, ואכן אלו הן פעולות טרור מכוונות כנגד ישראל.
בנוסף, אי-אפשר להתעלם מכך שמכלול התופעות הכואבות הללו, הן ככל הנראה סימפטומים של התקוממות בסגנון 'האביב הערבי'. כאשר אין בנמצא יציבות אזורית, שמאפשרת לממשלת ישראל להיפטר מאחריות מדינית למכלול הבעיות הפלשתיניות, ולהתמקד בטיפול בבעיות החברה הישראלית, הכלכלה הישראלית והחינוך הישראלי, הביטחון הישראלי גם הוא נפגע.
והיאוש? היאוש הציבורי, גובר משני הצדדים והמנטליות שונה.
