רבים מאיתנו משכפלים, מעת לעת, יצירות מוסיקליות, הנתונות לזכות יוצרים של אחרים, מבלי לקבל על כך כל היתר מאת בעלי הזכויות ביצירות. באילו נסיבות פעולת שעתוק שכזו תהא מותרת ובאילו נסיבות נהיה צפויים בגינה לעונש מירבי של 5 שנות מאסר בפועל וקנס בסך 2,020,000 ש"ח?
במהלך אוקטובר 2004, פרסם משרד המשפטים את תזכיר חוק זכות יוצרים (העתקה פרטית) לעיון הציבור, ו"הארץ צהלה ושמחה". שכן, על-פי נוסח החוק המוצע, העתקה פרטית של תקליט מסחרי (על היצירות והביצועים הכלולים בו) - שלא למטרות מסחריות - תותר, אם בוצעה על-גבי "התקן", שעליו מעתיקים בדרך כלל תקליטים מסחריים למטרה פרטית, מן הסוג שייקבע שר המשפטים, בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה.
על-פי נוסח החוק המוצע, היוצרים, המבצעים והמפיקים, אשר השקיעו עמל ומשאבים רבים ביצירות שיותרו להעתקה, יפוצו בדרך של קבלת גמול מסוים, שייגבה באמצעות היטלים על יצרנים ויבואנים של סוג ההתקנים שייקבע כחייב.
אם כן, על-פי תזכיר החוק, שעתוק יצירות לשימוש פרטי בלבד, לא יעמיד את המשעתק בפני סיכון של תביעה אזרחית או סנקציה עונשית. ואולם, אף שצהלת הציבור ברוכה היא, זו אינה ברורה ומוצדקת, בנסיבות העניין. שכן, מעיון בפקודת זכות יוצרים - 1924, עולה, כי, זה שנים רבות, סעיף 3ג' בה מתיר לציבור "לטבוע או לשעתק יצירה על-גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות". לאור האמור, בבחינת מצבו המשפטי של המשעתק יצירות לצרכים פרטיים, המחוקק לא שינה דבר בתזכיר החוק החדש ולבטח לא הקל עמו - שכפול יצירות מוסיקליות, שתכליתו שימוש פרטי, היה ועודנו מותר על-פי החוק ולפיכך גם פטור מאחריות אזרחית ופלילית.
לעומת זאת, באוקטובר 2002, החמיר המחוקק עם מי שבחר לשעתק יצירות במטרה לסחור בהן, או סוחר בפועל ביצירות משועתקות, ללא הרשאת בעלי הזכויות. במועד זה, התקבל בכנסת תיקון תשס"ג לפקודת זכות יוצרים. תכלית התיקון היתה, בין היתר, הרחבת המצבים העובדתיים המגבשים אחריות פלילית על-פי הפקודה, כמו גם החמרת העונשים המרביים שנקבעו לחלק מן העבירות המופיעות בה.
הוראות סעיף 3 לפקודה בוטלו ובמקומן נוסחו הוראות עונשיות חדשות, בסעיפים 10 עד 13 שבה. אם עד לתיקון הפקודה, העבירות שמנה סעיף 3 התמקדו בייצור, ייבוא, מסחר והפצה של טובין המפרים זכויות יוצרים, כי אז, במסגרת התיקון לפקודה, נוספו להן עבירות של החזקת עותקים מפרים ושל היעדר פיקוח ומניעה על-ידי נושאי משרה בתאגידים. כך גם, עד לתיקון הפקודה, העונש המרבי, שעמד בצד עבירות של שעתוק יצירות לשם מסחר בהן ללא הרשאה וייבואם ארצה של יצירות כאלה, היה שלוש שנות מאסר.
במסגרת תיקון הפקודה, הוחמר העונש על עבירות אלה לחמש שנות מאסר, ובכך הפכו מעבירות עוון לעבירות של פשע. לסיווג העבירות האמורות כעבירות פשע, היתה נפקות, בין היתר, על הכלים החקירתיים העומדים לרשות רשויות האכיפה. כך, למשל, התיקון האמור אפשר לרשויות הללו לפנות לבתי המשפט, בבקשה להתיר האזנות סתר לחשודים בהפרת זכויות יוצרים. ביטוי לרצינות, שבה התייחס המחוקק לעבירות אלה, ניתן למצוא גם בהכללתן ברשימת עבירות המקור המנויות בחוק איסור הלבנת הון, אשר, על-פיו, עשיית פעולות מסוימות ברכוש שהוא תוצר שלהן, תיחשב כעבירת הלבנת הון, שבצידה 10 שנות מאסר.
רשויות האכיפה בישראל פועלות בשנים האחרונות, יותר מכל מדינה אחרת, בניסיון למגר את תופעת ההפרות בתחום הקניין הרוחני. כך, למשל, הוקמה במשטרת ישראל יחידה ייעודית, בפריסה ארצית, להתמודדות עם עבירות בתחום ייחודי ומורכב זה; חוקרי אגף המכס הונחו לחקור הברחות של טובין מפרי קניין רוחני ותובעיו הוסמכו להגיש כתבי אישום בגינן; חוקרי אגף מס הכנסה הוכוונו לעבוד בתיאום עם משטרת ישראל ולבחון קיומם של חשדות לעבירות מס בתיקי קניין רוחני המטופלים על ידה; הוקצו תקני עורכי-דין למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ולפרקליטויות המחוז, לצורך הגשת כתבי אישום וניהול תיקים נגד מפרי זכויות קניין רוחני; הוקם פורום בין-משרדי, בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ומנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, לצורך תיאום האכיפה בתחום.
בתי המשפט גם הם לא נשארו אדישים לנוכח ההפרות ומאמצי הרשויות האחרות להתמודד עמן, והחלו מטילים עונשי מאסר ממושכים, מאחרי סורג ובריח, כמו גם קנסות משמעותיים, בסך מאות אלפי שקלים, על עברייני קניין רוחני שהורשעו בדין. כך לדוגמא, במהלך יולי 2002, הרשיע בית משפט השלום בחיפה איש עסקים, אשר שימש מנהל ובעל מניות בחברת O.M.I (Optical Media International), בייצור מפר זכויות של 3,600 תקליטורים בלבד, אך דן אותו ל-6 חודשי מאסר בפועל (מאחורי סורג ובריח) וקנס בסך 250,000 ש"ח. ערעורו של זה, לבית המשפט המחוזי, נדחה פה אחד. מאז מקרה זה, היינו עדים גם לגזרי דין חמורים יותר, במסגרתם הושתו על מורשעי עבירות קניין רוחני מאסרים לתקופות של למעלה משנה.
יחד עם זאת, יש לציין, כי רוב ההרשעות בתחום זה הן תולדה של הודאות נאשמים, במסגרת הסדרי טיעון בין הצדדים, ואינן תוצאה של בחינה עובדתית ומשפטית מעמיקה, על-ידי בתי המשפט. למדינה, בכובעה כמאשימה, אינטרס להגיע להסדרי טיעון, בתיקים אשר עוסקים בעבירות בתחום זכויות יוצרים, משום שהנטל המוטל על כתפיה, להוכחת עבירות אלה, הוא כבד ביותר וכרוך בהשקעת משאבים רבים. לסנגורים, מנגד, ישנו אינטרס דומה, משום שהתמודדות יעילה עם אישומים בתחום הקניין הרוחני בכלל וזכויות יוצרים בפרט, מחייבת בקיאות משפטית רבה, אשר ברוב המקרים אינה בגדר הנמצא.
