זכויות האדם הפכו בישראל
לדת שמבקשת לבוא במקום כל עיקרון אחר, בראש סולם העדיפויות הלאומי, ללא שיקול דעת ענייני וללא תנאי. תחת מעטה זה נטל לעצמו בית המשפט העליון מעמד של מחוקק, שופט וגורם מבצע גם יחד. תחת מעטה זה, מתנהלת השתלחות פראית של חוגי "המאמינים" בכל מי שאינו שייך במוצהר למילייה המקדש את המושג. תחת מעטה זה מתנהלים קמפיינים פוליטיים, אידאולוגיים וסקטוריאליים במסווה של עיסוק בשוויון אולם למטרות אחרות לגמרי.
המושג הרווח של זכויות אדם ושוויון, בצורתו השימושית והשכיחה, איננו המצאה ישראלית. מושג זה מיובא מהתרבות המערב-אירופית - בעיקר צרפת ובריטניה - ומרוח החוקה האמריקנית, שגם היא שואבת עקרונות ורעיונות מהתרבות האירופית. הסגידה למקורות האירופים, נובעת מהעובדה שרוב מכריע של האליטות בישראל, ערב הקמת המדינה ובדור הראשון לעצמאות, גדלו וחונכו על ברכי התרבות המערב-אירופית, ובכללם גם כאלה שבאו ממזרח אירופה ובעיקר מרוסיה.
שאלת זכויות האדם והשוויון בין בני אדם, איננה שאלה אינדיבידואלית אלא שאלה חברתית. אילו חיו כל בני האדם בנפרד זה מזה, "כל אחד על כוכב אחר" ללא קשר עם שאר בני האדם, שתי השאלות היו מתיתרות. זכויות הפרט הן זכויות טבעיות, המוקנות לו מעצם היותו אדם חופשי. על כן,
חשיבותן של השאלות ושל התשובות איננה בחיי הפרט, אלא דווקא בחיים החברתיים על מורכבויותיהם. לכך כיוונה גם תורת ישראל - מתוך יסוד הבריאה האינדיבידואלית, היא מגיעה לשוויון החברתי ("נברא בצלם"); הבריאה העל-טבעית, המשותפת לכל בני האדם, היא שעושה את כולנו שווים.
דואליות אחודה זו, גם מגדירה את מערכת היחסים בין היחיד לחברה. הואיל והאדם הוא יצור חברתי והואיל והוא אינו יכול ואינו רוצה להתקיים בבדידות האינדיבידואלית המזהרת שלו,
חייבת מסכת העקרונות שמקיימת את היחיד ואת החברה בצוותא, להיות מאוזנת. מסתבר שליהדות בסיס פילוסופי-תיאולוגי מוגדר היטב ולכן מתמיה לשם מה היא צריכה לחפש פתרונות טובים פחות ויציבים פחות בשדות זרים? אם אותם מקורות אירופיים "נאצלים" מסוגלים לייצר תורות גזע בנוסח הנאצי, לשם מה הם דרושים דווקא לנו?! אפשר שזהו אלמנט אחד של האמנסיפציה שלא ראה את ההבדל בין אוטואמנסיפציה לאמנסיפציה, שבין היתר הוליכה רבים להתנכרות ליסודות היהודיים שבתרבותם העתיקה ובעקבותיה להתבוללות.
"דת מעשה ידי אדם" מסוכנת הרבה יותר מדת מונותאיסטית טיפוסית, דווקא משום שהיא מעשה ידי אדם. לאדם "כנזר הבריאה", מותר לשנות מעשי ידיהם של בני אדם אחרים ומכאן שכל העקרונות מעשי ידי אנשים הם "נזילים". הם עניין של אופנה, של צורך זמני ומשתנה, של אילוצים ושל פרשנויות.
כאשר קובע התנ"ך שהאדם נברא בצלם ונגזר מכך שכל בני האדם שווים לפני הבורא, האדם אינו מוסמך לשנות זאת. קביעה זו כוללת בתוכה גם את זכויות האדם וגם את עקרונות השוויון. ברור שמי שמחפש "נוחיות" ושליטה בעקרונות היסוד של הקיום החברתי האנושי, נוח לו להכריז על עצמו חילוני, אתאיסט או סתם כופר ולהמשיך לעשות ככל העולה על רוחו בתירוצים מתרוצים שונים. אבל מי שמקבל את העקרון כפשוטו ורואה בו יסוד אידאי מוביל וקבוע, אינו זקוק לחסות האלוהית-האמונית בכדי "לקדש" בפועל עקרון יהודי זה.
בימינו, דומה לא פעם שבדרך מן העקרון אל אימוצו בחיים החברתיים כיסוד קבוע וצודק, התעוותה התמונה ופרשנויות שונות ומשונות, בחלקן הזויות הפכו, בידי בעלי שיקול-דעת מפוקפק או רצונות זדוניים, קרדום לחפור בו.
מדי פעם אנו עדים להתלקחות של ויכוח ציבורי פוליטי בסוגיה מעשית כזו או אחרת, שעד מהרה הופך "לשיח זכויות", כאשר השימוש בזכויות הינו מעוות, שקרי ומבקש לדוג במים עכורים.
אחת הדוגמאות השכיחות לכך הוא ניגוח ההתיישבות היהודית באיו"ש על-ידי חוגים המתנגדים לה פוליטית. אילו עסקו בשאלה כפשוטה: "טוב ליהודים, או רע ליהודים" - ניחא. אבל כאשר הדיון עובר כמעט מראשיתו להאשמות הזויות שהמתישבים בעצם התיישבותם מנשלים אחרים מזכויותיהם, זו כבר תחילתה של הסתה.
שהרי המתיישבים אינם מנהלים את המדינה וישיבתם היא תוצאה של מעשה או מחדל ממשלתיים. התנאים הניתנים להם במקומות מושבם גם הם פרי החלטות כנסת ו
ממשלה; זכותם כאזרחים לחיים בכבוד וביטחון אינה נופלת מאלה של אזרחים אחרים, אפילו "במדינת ת"א". מדיון כספי פשוט, בו מבקרי חלוקת המשאבים הלאומיים חולקים על החלטות הממשלה ודורשים לעצמם נתח גדול יותר מהעוגה הציבורית, הופך הדיון למסע שיסוי פוליטי-מדיני-לאומי ולמסכת טיעונים בגנות המתיישבים על "שהם" יוצרים חוסר שוויון אזרחי בישראל.
השיח החדש כולל השתלחויות חסרות הבחנה, שקריות ורוויות שנאה. מסע הניגוח מגייס לעזרתו אמצעי לחץ תקשורתיים, שמנסים לטרפד מהלכים ממשלתיים לגיטימיים ופונה עד מהרה לשימוש במערכת המשפט לקבלת סעד בשינוי החלטות על סדרי-עדיפות לאומית, שהם פררוגטיבה בלעדית של הממשלה. באותו אופן הופך דיון בשאלה אם וכיצד לשנות תקדימים מוסכמים במערכת הפוליטית בשאלות של גיוס לצה"ל, קריטריונים לפטורים מגיוס או דחיית-שירות ותנאי שירות או שחרור למתגייסים, "לשיח זכויות" בשאלה של "שוויון הנשיאה בנטל".
בעצם מדובר בשאלה מינורית של ההתייצבות בבקו"ם לרישום גיוס, שהרי צה"ל הוא שקובע מי מתחייל ומתי. לשם כך משתלחים בחרדים ובדתיים, הופכים את השאלה הסימבולית דה-פקטו לשאלת-שוויון עקרונית וערכית ומנהלים מסע הכפשה נגד כל מי שאינו מקבל בהכנעה את הפרשנות של אלה שהפכו את הנושא לקרדום פוליטי.
גם כאן הופך דיון מעשי וטכני בעיקרו ל"מסע צלב", למחרחר ריב אחים ופוגע בסולידריות הלאומית, למניב נזקים כלכליים ומניב תוצאות שניתן היה להשיגן כמעט בשלימותן במעט יותר זמן וסובלנות ובהרבה פחות "דם רע". הליברלים המוצהרים ביותר מתגלים בדוגמאות אלה וברבות אחרות,
כפונדמנטליסטים בגישתם לדת-הזכויות החילונית, שהם מנסים לכפות על אחרים.
פן אחר של אותה תופעה ממש הוא הדיון במגזר הערבי, משמעות היותו קיבוץ של אזרחים ישראלים במדינה יהודית, דרכי השתלבותו במסגרת זו, זכויותיו וחובותיו. בנושא פרטני זה דנתי כבר בעבר בנפרד, ולא אחזור עליו כאן. אולם ברור לכל מי שעוקב אחר הדברים, שהעובדה שערביי ישראל ברובם אינם משלימים (לפחות בינתיים) עם ישראל כמדינה יהודית, מבקשים לעצמם זהות מגזרית נפרדת, מזדהים עם אויבי ישראל שמעבר לגבול בתירוץ כזה או אחר, וחותרים למסגרת פוליטית שונה, הופכת כמעט כל דיון הנוגע להן "לשיח זכויות" מלאכותי, הזוי ומיותר.
העיוות מסתמן כגדול עוד יותר, כאשר מבינים שלמעשה מלכתחילה הדיון אינו על זכויות. שיח הזכויות הוא העמדת פנים, אבל הוא גם מכשיר חשוב במאבק הפוליטי, במיוחד כאשר מנסים להעבירו לפסים של דיון משפטי כביכול בזכויות-יסוד, עוקף ממשלה וכנסת.
הממשלה היא שאמורה לנהל את המדינה במסגרת המנדט שנתן לה הריבון. בניהול שני חלקים: התכנון והביצוע. התכנון ניצב על שלוש רגליים: החוק, התקציב וקביעת האינטרסים הלאומיים וסדר העדיפוות הלאומי. כל ניסיון לשלול מהממשלה יכולת פעולה באחד מיסודות אלה, הוא בלתי-חוקתי, בלתי-הגיוני ומקומם. מאז התייצב הימין בעמדת שלטון לפרקי זמן ארוכים יחסית - אם בראשות נתניהו ואם אחרת - הוא מתקשה לממש את המנדט שניתן לו והאופוזיציה עושה רבות, לרוב בדרכים נלוזות, לשמר מציאות זו.
בניסיונותיה אלה היא נעזרת בשרידי האליטות הישנות - התקשורת ובית המשפט - ובהשקפות העולם שלהן
ששיח הזכויות הוא אבן יסוד בהן. לפיכך, שכיח לגלות שרבים מהדיונים המעשיים, ששייכים לתחום הפעולה הממשלתית, הופכים מדיונים אופרטיביים לשיח זכויות הזוי; חולשת-דעת של הממשלה והכנסת, בעיקר של ראש הממשלה, מניחה ליריבי הממשלה לסרסה ולשבש את יכולתה למשול.
החלטות ממשלה בעלות אופי פוליטי, אמורות לעמוד לשיפוט ציבורי בבחירות. רק כאשר הממשלה מסוגלת לפעול במידה רבה של חופש החלטה וביצוע, ניתן לדרוש ממנה אחריות-ביצוע ולשפוט בבחירות את מעשיה מול התחייבויותיה. אם הממשלה מחליטה לתקצב פעילות התיישבות מוגברת בגליל באוי"ש או בנגב, יותר מאשר במרכז הארץ, זו חובתה וסמכותה ואין היא חייבת לנמק זאת בפני שום גורם שלטוני אחר, למעט הכנסת, שאמורה לאשר את התקציבים הדרושים לפעולה זו. כאשר הממשלה מחליטה להקצות לחינוך בגיל הרך בתל אביב, תקציב ממשלתי קטן יותר מאשר לחינוך בעיירות פיתוח - זו זכותה. עליה לפרסם את החלטתה כלשונה, לפרט את השיקולים והקריטריונים שנקבעו ולציין אילו חריגים נעשו ומה היה הבסיס לכך.
החלטת ממשלה כזו
אסור שתעמוד למבחן בג"ץ. אי-תקינות התהליך, עומדת גם עומדת. תקציב המדינה הוא מכשיר הניהול והביצוע הראשי של הממשלה, לצד חוקים ותקנות. מבנה התקציב, סעיפיו, חלוקת המשאבים המבוטאת בו והעדיפויות הניתנות בחלוקה זו, הם
שאלות של מדיניות ולא שאלות של זכויות, כל עוד ניהול ההליכים גלוי ותקין.
זאת ועוד, אין שוויון זכויות מלא בישראל ואין שוויון כזה באף מדינה אחרת. בני אדם לא נולדו שווים, אין להם יכולות שוות, הם אינם גדלים ומתחנכים בתנאים שווים, יכולותיהם הכלכליות אינן שוות, בריאותם אינה שווה ומסלולי חייהם אינם שווים.
השוויון היחיד העומד להם הוא זכות אזרחית שווה (לאזרחים), זכות בחירה שווה ומעמד שווה כלפי החוק. על כל שאר הנושאים מתנהל מאבק מתמיד בתוך החברה שבו מנסים ציבורים שונים לתקן עיוותים במצבם היחסי מול ציבורים אחרים. למאבק זה יש חוקים ומוסכמות, לרבות בשאלה כיצד מתקבלות החלטות בנושאים שנויים במחלוקת ולדידי זו משמעות הדמוקרטיה. התאגדות, פעילות מסוגים שונים, חתירה לשיפור במסגרת החוק והנורמות המקובלות - לגיטימיים ואפילו מומלצים.
המדינה רשאית להתערב במאבקי כוחות אלה ולפעול לשינוי מציאות חברתית-כלכלית כזו או אחרת כחלק ממדיניות לאומית. התנאי הוא שהיא עושה זאת בגלוי ובמוצהר, בכפוף לחוק ובהתאמה עם המנדט שניתן לה על-ידי הריבון - מנדט רחב, סמכויות אכיפה רחבות יותר; מנדט צר - הדברות ופשרות רבות יותר.
כשל "שיח הזכויות" המעוות בישראל, הוא מן הסיבות העיקריות לחוסר המשילות בה. תיקון כשל זה מותנה ביישום שלושה שינויים עיקריים: תובנה חדשה של הציבור, שתניע אותו ליתר מעורבות פוליטית במפלגות ובדינמיקה הפוליטית הלאומית. תחיקה מתקנת, שתסדיר את מערכת היחסים בין זרועות הממשל ותחזק את הממשלה ואת יכולתה לנהל באופן שוטף את המדינה על יסוד התחייבויותיה לציבור. תודעת שירות ציבורי חדשה, שתעמיד במרכז הפעילות של כל זרועות הממשל את השירות לאזרחים כציווי מוביל.
תופעה נוספת המדאיגה את תושבי המדבריות בחצי-האי ערב היא מה יהיה כשיאזלו מעיינות הנפט והגז 
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
