רציתי לכתוב על יום השנה לרצח אנשי "אלטלנה", שחל בימים הללו, אך נזכרתי שעשיתי זאת ביוני אשתקד, ואין לי מה להוסיף על שכתבתי.
בניגוד למעשה הנבלה באניית העולים והנשק, שפתח את דרכו של צה"ל, מה שנעשה עתה חמור הרבה יותר: איש מושחת השתלט עם משפחתו על מפלגה, ועתה הוא מוליך באפם עם שלם, צבא, משטרה וכוחות ביטחון לקראת מלחמת אחים, הנדרשת רק כדי לחלץ אותו ואת בניו מהמלתעות העקומות של שלטון החוק במדינה.
נאום מעניין נשא אריאל שרון בכנסת בתגובה לכפייתו להופיע בפניה בדיון על השחיתות. בהינף קולמוס הוא הפך לפתע לאיש "ליכוד", שהגן בפטריוטיות חריפה ומושחזת על תנועתו – למרות שהוא ואנשיו רומסים אותה ואת כל מוסדותיה ברגל גאווה. כותבי נאומיו המוכשרים חושבים, שאיננו יודעים, כי הוא ובניו מחשיבים את אנשי הליכוד כ"אינדיאנים", ומזלזלים בריש גלי בדעתם. אבל ככל חוטא, נדבק שרון לקרנות המזבח, ומקווה להינצל.
השחיתות במדינה – שח"כ זהבה גלאון (יח"ד) הגדירה אותה בהינף יצירתי כהפיכת המדינה לסדום ולעמורה – הנה רעה חולה, אך לא חדשה. כבר שר האוצר לוי אשכול אמר בתחילת שנות החמישים על שחיתות ממשלתית את המשפט האלמותי: "לא תחסום שור בדישו". אלא שכמו בבריכה, אף אחד לא עושה זאת – כמו משפחת שרון – מעל המקפצה לאור היום ובריש גלי.
אין לי פתרון מקורי נגד השחיתות, אלא דבר חז"ל, שהאשימו את החור ולא את העכבר. והחור אצלנו עצום, גדול ורב. המינויים הלא-כשרים – בשל סיבות שונות ולא רק מינויים מפלגתיים – חוצים את כל המערכות: ממערכת המשפט אל הרשות המבצעת ואל כל סוכנויות הממשל. כשאין מערכת פיקוח – כל ממזר מלך, גם אם החוק קובע אחרת. כל אחד חוטף, לוקח ככל יכולתו, מעיר לשכנו על מנהגיו.
מי שלא רצה את רוני בר-און כיועץ משפטי לממשלה קיבל בתמורה את אליקים רובינשטיין – עסקה רעה מאוד, לדעתי. עם מעבר רובינשטיין לבית-המשפט העליון, מינתה ועדה (שהורכבה כמסקנות מפרשת בר-און) את מני מזוז ליועץ משפטי לממשלה – עוד עסקה רעה מאוד. נראה לי, שבר-און מחייך כעת מפה-לפה כשהוא חושב במשרד יו"ר ועדת הכנסת על גורלו, שהיטיב עמו.
את מאיר שמגר, את אהרן ברק ואת צבי זמיר, החליפו יועצים משפטיים מדרג הרבה יותר נמוך. מני מזוז, אני מפחד, הוא רק שלב נוסף בהתדרדרות. כשנגיע לשפל המדרגה, נגלה שיש עוד גרם מדרגות המוביל למטה. קשה להאמין בכך כשקוראים את חוות-הדעת המנומקות של מזוז ושל קודמו בתפקיד, שהתירו הכל, ופתחו לרווחה את דלתות האורוות.
הבעיה הנה, לצערי, מיסוד השחיתות מחד-גיסא וחוסר חלופה מאידך-גיסא. כשתעוף סוף-סוף משפחת שרון חזרה לחוותה, ינהיג אותנו דור של עסקנים מסוג ח' ומטה בכל מיני מפלגות, שמבין ירכיהן משתרבבת לראווה השחיתות. כלומר, עלינו לבחור בגנב-המועט מבין ארבעים הגנבים.
אך מעל לכל זו בעיה של שלטון החוק. קחו, למשל, את מפלגת "העבודה". כבר יותר מעשור היא לא מצליחה לנהל מפקד אחד של חבריה מבלי שזויף. אך מפלגת "העבודה" בטוחה, שמשטרת ישראל לא תעשה דבר – בניגוד לחובתה החוקית – לבדוק את העניין. עד היום לא הצליחה משטרת ישראל למצוא את ידיה ואת רגליה בחקירת הזיופים הקודמים בבחירות הפנימיות במפלגה, וגם לא הצליחה לפצח את החידה הפשוטה של עמותות ברק.
עלילות "שינוי" כבר עברו לתחום חוסר הטעם המופגן. מפלגה זו החליטה להתמחות בקלטות לוהטות ובטיהורים, שלא היו מביישים כל מפלגה קומוניסטית מהסוג הישן.
מה נותר לנו – פרט לייאוש הנורא על חלום שהוחמץ ועל מנהיגים שבזבזו כל טוב על-מנת להחריב כל חלקה טובה?
הייאוש הזה גדול פי כמה כיוון שכיום – בניגוד לימי אשכול – השחיתות חוגגת בראש חוצות, וכולם עושים זאת בתרועה רמה מעל המקפצה.
כפי שאמרתי, חכו רגע; כשנגיע לשפל המדרגה, נגלה שיש עוד גרם מדרגות המוביל למטה.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
